ושמעו לקולך וגו´ ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה´ אלהינו

יש לפרש, הלא ודאי קיימו ישראל דבר ומצות ה´, כי חלילה לומר שמשה אמר כן לפרעה ולבסוף לא יעשו כן, ואיך נמצא שזבחו לה´ דרך שלשת ימים במדבר.

ונראה לי, שודאי הכונה מה שזבחו בהר סיני אחר מתן תורה, כמו שנאמר )לקמן כד, ה(: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" וגו´. אכן יש להבין ולפרש, איך יקום מה שאמרו: "דרך שלשת ימים", הלא הר סיני רחוק מעיר מצרים כמהלך ששה ימים. לדעתי, הלא אמרו: "דרך שלשת ימים במדבר", והוא מדבר איתם או מדבר סיני. כי מצד מערב ים סוף לא נמצא מדבר, כי אם מעבר לים מזרחה וצפונה, כמו שנאמר )לקמן יד, ג(: "סגר עליהם המדבר". ובאמת ממדבר שם עד הר סיני הוא כמהלך שלשת ימים. ולא אמרו: דרך שלשת ימים ונזבחה וגו´, שהיה מובן: שלשת ימים מעיר מצרים, ולא כן עשו. אכן "שלשת ימים במדבר", אמת דברו ויעשו כן. ודבר אלהינו יקום לעולם.

ד:ז

ויאמר השב ידך וגו´ ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו

פירש רש"י: מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדה פורעניות, שהרי בראשונה לא נאמר: "מחיקו", עד כאן. לא ידעתי מה הוכחה יש בזה שלא נאמר: "מחיקו", הלא ידענו שהכונה שהוציאה משם. אין זה הוכחה שמדה טובה ממהרת.

ולדעתי, לא מתיבת "מחיקו" הוכחה. כי אם, שתיבת "מצורעת" )פסוק ו( הוא בנין פוע0ל. והמקרא מספר: "ויוציאה והנה ידו מצורעת", משמע ברגע שהוציאה מחיקו נעשה מצורעת, ולא שהיתה מצורעת טרם הוציאה. מה שאין כן בשנית נאמר: "ויוציאה מחיקו והנה שבה )מלעיל( כבשרו". והוא לשון עבר, ר"ל: כשהוציאה, כבר ומקודם בעוד שהיתה בחיקו, שבה והיתה לבשר. ואם שתי מדות שוות הן, היה למקרא להשתמש גם כן בשניהם בלשון אחד, ולאמר, או: ויוציאה והנה ידו היתה מצורעת כשלג, לשון כמו שהזכיר בשניה "שבה כבשרו" — לשון עבר. או שהיה לו לומר: ויוציאה מחיקו והנה שבה )מלרע(, שהוא פוע0ל, כמו "מצורעת" ראשית המקרא. ומאחר ששינה במדת הפורענות, אמר "מצורעת" — פוע0ל, ובמדה טובה אמר "שבה" — עבר. ראיה שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות. אבל לא ]כמו[ שהוכיחו חכמינו ז"ל, לפי שלא נזכר בפעם הראשון תיבת "מחיקו", כי היא לא מורידה ולא מעלה.

וזה כונת הש"ס )שבת צז ע"א(: מידה טובה ממהרת לבא ממידת פורענות, דאלו במידת פורענות כתיב: "ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג", ואלו במידה טובה כתיב: "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", מחיקו היא דשבה כבשרו, עד כאן. רצונם לומר: ההוכחה היא, לפי שנזכר במידה טובה "שבה" לשון עבר, מוכח שבעוד שהיתה בחיקו כבר שבה כבשרו. וזה שדייק הש"ס: מחיקו הוא דשבה כבשרו.

ד:ט

והיה אם לא וגו´ ולקחת מימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת

***********

הלשון כפול. אולי הכונה שידוע שבדרך אחיזת עינים עושים על דרך זה. שלוקחין מים בכלי ושופכין על הארץ ונהפכו לדם או לשאר גוונים אחרים. והכל בתחבולה. כי יש להם בתוך הכלי ששואבים המים איזהו דבר שמהפך מראה ואיכות המים לדבר אחר. ולכן שלא יעלה על דעת שח"ו מעשה זה תחבולה ואחיזת עינים הוא צוה למשה לקחת מימי היאור וישפך היבשה. ויראו כולם כי מים הם שנשפכו היבשה. ומוכח שלא היה איזהו דבר המהפך מראה המים בכלי ההוא. ואחרי כן והיו המים אשר תקח מן היאור. רצונו לומר שנית. והיו לדם ביבשת. ומים השניים אלה נהפכו לדם. יראו ויאמינו הכל כי מעשה נס ממש הוא. שאם היתה תחבולה היה הכרח שגם בפעם הראשון נהפכו המים לדם.

ד:יד

ויחר אף ה´ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו´

אמרתי בדרך חקירה כונת המקרא הזה. למה חרה אף ה´ שמאן ללכת בשליחות מצוה זאת. הלא כונתו לטובה ולשם שמים. שאמר בלבו שאינו ראוי ואינו כדאי לשליחות זאת. ואהרן אחיו הגדול ממנו ראוי יותר ממנו. ועוד מה הכונה ידעתי כי דבר וגו´ וכמעט אין מובן לשון זה. ולמה לא השיב לו ה´ בקיצור מאחר שאין רצונך ללכת אשלח אהרן אחיך עמך ודברת אליו וגו´ ודבר הוא לך אל העם וגו´. איך שייך לומר ידעתי כי דבר ידבר וגו´.

ידוע מה שחקר הרמב"ם סוף פ"ה מהלכות תשובה בענין הידיעה והבחירה שכתב שם וז"ל שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק וא"ת שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה וכו´ אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך וכו´ עכ"ל וע"ש היטב בהשגת הראב"ד ובכ"מ.

הנה מוכח שבאמת לאמיתו אין ידיעת הבורא האמיתית מכרעת בחירת בני האדם. ועל דבר גדול הזה רמז לנו המקרא הנזכר. שבאמת הקדוש ברוך הוא ידע מקודם שאהרן יועד עתיד לשליחות הזאת. ומשה מאן ימאן ללכת. לכן חרה אף ה´ במשה למה לא רצה ללכת. שנראה כאלו ידיעת ה´ הכריעה בחירת משה. שלכן ימאן להלוך כי ידע ה´ שבאמת אהרן ילך. וזה שאמר ויחר אף ה´ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר וגו´ אמת הדבר שידעתי מאז ומקדם שאהרן דבר ידבר וילך בשליחות. ואתה תמאן. אכן מי הגיד לך זה. ומי הכריח אותך למאן. כדי לברר שידיעתי אמיתי´ היא. ולכן חרה אף ה´ בו. וזה לנו לאות ולמופת שאמת הדבר שהקדוש ברוך הוא מסכים על הדבר שאין הידיעה מכרעת הבחירה. וזה בא למדנו בחרון אף ה´ הנזכר: גם הוסיף ואמר אהרן אחיך הלוי ידעתי. ופירש רש"י שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן והכהונה הייתי אומר לצאת ממך. מעתה לא יהיה כן אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי ע"כ. לפי זה היא סתיר´ ברורה. שנזכר הלוי ידעתי. אם הידיעה אמיתית היא עד שמכרעת איך נקרא הלוי. הלא ידע הקדוש ברוך הוא כמו שהיה באמת שמשה ימאן להלך ואהרן ילך ותצא הכהונה ממנו ואיך נקרא הלוי. הלא כשני הפוכין בנושא אחד. אלא ברור שבא להשמיענו בשתי תיבות אלה שבשום אופן הידיעה אינה מכרעת אף שהיא אמת. ראיה לדבר הלא הקדוש ברוך הוא ידע שלא ילך משה וא"כ ראוי אהרן לכהונה. ועם כל זה יכנהו בשם הלוי. רצונו לומר שהבחירה ביד משה ללכת ותצא הכהונה ממנו ואהרן יהיה לוי והבן כי טוב הוא.

ד:יז

ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות

ודאי הכרח הוא למשה לקחת המטה בידו שכבר אמר לו ה´ שיעשה בו האותות. להשליך ארצה ויהי לנחש. אלא הכונה המטה הזה לא מטה אחר. אולי חשב משה לא יעכב אם יהיה מטה אחר. לכן אמר לו ה´ דוקא המטה הזה ולא מטה אחר: אשר תעשה בו האותות. אולי חשב משה מאחר שילך אהרן עמו והוא יהיה לו לפה. לא יעכב אם גם הוא יעשה האותות. לכן אמר לו ה´ אשר תעשה בו את האותות אתה ולא אהרן.

ד'

וילך משה וגו´ אלכה נא ואשיבה אל אחי וגו´ ויאמר ה´ אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים וגו´ ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו´

יש לדקדק מה היא כונת לך שוב מצרימה. הלא כבר דבר ה´ עמו בסנה לשלחו למצרים וכבר הסכים משה ללכת בשליחות זו לפרעה עם אהרן אחיו. ומה בא המקרא הזה עוד ללמדנו. ועוד למה לקח משה את אשתו ואת בניו עמו. הלא אין דרך ההולך בשליחות לקחת עמו בני ביתו. ועוד איך שלח הקדוש ברוך הוא את משה מצרימה הלא סכנת נפשות יש בדבר כי פרעה בקש להמיתו. ואם לפניו נודע שלא יש סכנה. עכ"פ למשה לא נודע ולמה לא השיב משה כן. כמו שהשיב שמואל הנביא "איך אלך ושמע שאול והרגני": ונראה לי שבאמת בשעת שדבר ה´ בסנה עם משה צוה לו דוקא ללכת בשליחות זאת. והכונה אחר שעשה שליחותו תיכף ומיד ישוב למדין. לכן לא נמצא בכל הפרשה ההיא לשון ותיבת שוב. כי אם לשון שליחות ולכת. ואף שלא ידע משה שלא יש סכנה בדבר. עם כל זה מרוב בטחונו בה´ ואהבתו לא ירא ולא מאן ללכת מיראה ומהסכנה ולא השיב איך אלך אל פרעה הלא יהרגני )א( כי כבר בקש נפשי. וידע כי שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ולא היה בעיניו שליחות זאת כל כך מוחזקת בסכנה כמו שליחות שמואל לבית לחם למשוח דוד. )אולי שמע שפרעה מלך מצרים כבר מת(: וילך משה וישב אל יתר חתנו. ולא גלה לו שילך בשליחות ה´ למצרים ולכן אמר ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים )אולי מרמז בלשונו על דתן ואבירם. אף שרשעים הם. מכונים בשם בני ישראל. בני יעקב. והם אחי משה כי כל ישראל אחים. והכונה אם עודם בחיים בכחם להרע ולהלשין אחזור למדין. ואם לא יש סכנה בדבר אשב שם במצרים בתוך ישראל(. ומאחר שהשיב לו יתרו לך לשלום. והתיר לו נדרו. שיוכל לחזור לשוב לארץ מולדתו ולשבת שם תמיד. אז גלה לו הקדוש ברוך הוא שבאמת ישב שם. ולא שיחזור הנה אחר שעשה שליחותו אף שאמר לו מקודם בכל פעם לשון שליחות. ולא אמר לו הלשון שוב מצרימה שמשמע שהוכרח לחזור למדין או להר סיני מקום השכינה שדבר עמו ה´. עתה גלה לו שיוכל לשוב ולשבת שם תמיד. כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשו )ואמר כל האנשים המבקשים הכונה פרעה וגם דתן ואבירם כמו שדרשו חכמינו ז"ל לא שמתו ממש אלא ירדו מנכסיהם ואין לאל ידם להלשין עוד( וא"כ לא יש סכנה בדבר. ואף אחר שעשה שליחותו שאינו עוסק במצוה בשליחות ה´. יוכל לשבת ולהתעכב שם. לכן לקח את אשתו ואת בניו עמו כי אין דעתו אז לחזור עוד למדין.

אכן על פי המדרש משמע שעם כל זה חזר ושב למדין ולהר סיני. וכן פשטות הקרא מורה על ככה. וישב משה אל ה´ משמע ששב להר סיני. ששם נתגלה לו השכינה )עין מה שכתבתי בחלק הדרוש בפסוק זה(.

ד:כא , ז:א

ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'

הקושיה ידועה איך פרעה ראוי לעונש אם ה´ יכביד את לבו ואין לו בחירה. וגם מה כונת המקרא בא אל פרעה )להתרות לו( כי אני הכבדתי את לבו. מה נתינת טעם היא. אדרבה הלא הליכה והתראה זאת על חנם היא. שכבר הבטיח ה´ שיכבד לבו: ואמרתי בקיצור ונמרץ. המלך החכם אמר "פלגי מים לב מלך ביד ה´ על כל אשר יחפץ יטנו". וז"ל הרלב"ג והנה העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלו´ מהש"י והוא כמו שליח הש"י במה שיעשהו מדבר המלכות וזה כלו הוא מיושר החכמה האלהי´. כי אילו היה פועל המלך באלו הדברים מסור לבחירתו בשלימות כדרך המסר לבחירתו פעולותיו בעצמו היה זה הענין סכנה נפלאה אל העם אשר תחת המלך ההוא ולזה לא עזב הש"י כל זאת ההנהגה למלך כי גבוה מעל גבוה שומר עכ"ל: ובודאי אם העם ראוי לטוב יטה לב המלך לטוב עמו. ואם להפוך יטה גם לבו כן. )ודוקא בדברים הנוגעים בדבר הנהג´ המלוכה וממשלה וגזירות על העם. אכן בדברים שבינו למקום הבחירה ביד המלך(. וא"כ יש לדקדק למה עשה הקדוש ברוך הוא כל כך אותות ומופתי´ לפרעה להכריחו לשלח העם. הלא ברגע אחד יוכל להטות לבבו לעשות כן. הלא כל לבבות המלכים בידו הם. ולמה לא הלך ונהג עמו כדרך כל המלכים.

אולם הסיבה לפי שהיה פרעה רשע ולא האמין בה´ עד שאמר מי ה´ אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל. הניח הקדוש ברוך הוא הבחירה בידו ובלבו הרע כדרך אחד העם ולא כדרך המלכים. ולבו הרע גרם לו כל המכות והאותות והמופתים האלה. ואילו מתנהג הקדוש ברוך הוא עמו כדרך כל המלכים שלא הניח לו הבחירה ויטה לבו לשלח את העם לא היה נודעי´ מעשה וגבורות ה´ בארץ. לכן הניח לו הבחירה ועל ידי זה נתגלגל הדבר שהקדוש ברוך הוא שלח בו ידו הגדולה.

וידוע שבלשון הקדש הפעיל ופיעל יוצאי´ הם אכל )עססען( האכיל )שפייזען(. למד )לערנען( לימד )לעהרען(. גם נמצא בבנינים אלה כונת תת כח ורשות )ערלויבען(. וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו. נוכל גם כן לומר וימאן אדום להעביר ישראל בגבולו: כן הדבר הכבד לב כפשוטו )ערשווא"רען פערשטאקען( או נתון להכבד )ערשווא"רען פער שטאקען לאססען(: ובכל המקראות במעשה פרעה נזכר דוקא הכבד כבד.

החזיק חזק. הפעיל ופיעל והוא דוקא בכונה השניה: רצונו לומר תת הכבד תת החזק. והטעם מאחר שלא האמין בה´ הניח לו ה´ הבחירה כאחד הדיוטים )והוא לרעתו(. והכונה ואני אחזק את לב פרעה אני אתן לו רשות וכח והבחירה לחזק לבו )אינד איך לאססע )געבע עס? צו( דאס הערץ פרעה זיך פערשטאקקען( לא שה´ מחזק לבו בכונה הראשונה. שלא תהיה לו הבחירה. ודאי באופן זה אינו ראוי לעונש. ומשפטי ה´ אמת צדקו יחדיו וזה שאמר בא אל פרעה )להתרות בו( כי אני הכבדתי את לבו. אני נתתי לו הבחירה להכבד. אולי על ידי התראה זאת ישוב מדרכו הרע וישלח את העם.

יב:יג

והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם

תיבת לכם לאות צריך פירוש. עיין במפרשים. ואי לא מסתפינא הייתי אומר שהוא כמו תיקון סופרים על דרך "ואברם עודנו עומד לפני ה´" )בראשית יח, כב(. שהכונה כביכול בהיפוך שהשכינה עודנה עומדת לפני אברהם. כן הדבר במקרא הנ"ל כאלו נאמר והיה הדם לי לאות וגו´ וראיתי את הדם וגו´. כביכול לאות ולסימן לדעת הבתים אשר אתם בתוכם כמו "ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה´": ואף המסורה ריש ספר במדבר. וכן תהלים ק"ו מונה י"ח מילין תיקון סופרים. ולא מנה מקרא זה והיה הדם לכם וגו´ בתוכם עכ"ז על כל פנים כונת המקרא כאלו הוא תקון סופרים באמת. על דרך שכ´ הראבע"ז )שמות ח, כב( "תועבת מצרים". שהוא תיקון לשון של משה רבינו בכתבו התורה. כי ודאי משה לא אמר תועבת מצרים בפני פרעה. ואמר אלקי מצרים. ותיקן וכתב תועבת מצרים ועיין מדרש תנחומא לסדר בשלח שהביא תיקוני סופרים שמנה המסורה.

יב:לז

ויסעו בני ישראל וגו´ כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף

וכן )במדבר יא, כא(: "ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם". יש לפרש מה הפרש יש אם הלכו ברגליהם או רכבו על הסוס. )כמו שתיב"ע גובריא ומטילין על רגלהון ולא רכבין על סוסוון( ובודאי שלא כל ששים ריבוא יוצאי מצרים אלה כולם הלכו ברגליהם דוקא ולא רכבו ברכב או בסוס עד שהמקרא מכנה אותם רגלי.

ולדעתי ברור שתיבה זאת היא שימוש לשון ערבי ןכבן???? ראגאל. ראד"של. וכה נקרא כל איש נכבד איש חשוב שאינו בגדר המוני )פא"בל(. אכן האנשים המבוזים והדיוטים. עבדים והנערים אינם נקראים רג"לי. ומספר המקרא שסך עצום כזה היה דוקא אנשים חשובים נכבדים חוץ מהמון שאינם בגדר הזה. והטף, אבל לא שכיון הפסוק שהלכו רגלים דוקא. ולא רכבו רכב וסוס. וכן מצאתי בתרגום היקר רסה"ג במקרא הנזכר וכן במדבר )יא, כא( כי אם שמתרגם ראד"שאל וכן )תהלים א, א( "אשרי איש" מתרגם טו"בא לרא"דשאל. שהוא לשון חשיבות. איש. גבר.

ועל דרך זה אמרתי לפרש )מלכים א´ כ, מב(: "יען שלחת את איש חרמי מיד": רבו המפרשים בתיבת חרמי. ולדעתי אין י´ כנוי איש חרם אשר לי. כי אם הוא שימוש לשון ערבי. שלגנב ולגזלן קוראים חאר"אם. חרא"מי י´ כמו יהודי פלשתי איש שגונב וחומס נקרא איש חרמי וכן )ישעיה לד, ה( "עם חרמי". אומה שמעשיה כן נקרא´ עם חרמי.

יב:לט

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם

לפי הפשט אפו את הבצק למצות. ומוכח שעדיין לא הגיע לחמץ כל משך הזמן הזה. וזה כמעט אינו בגדר הטבע. שבמהלך ק"כ מיל מרעמסס סוכתה. הבצק צרור בשמלתם על שכמם. במקום חם ולא נתחמץ ואף שאמרו חכמינו ז"ל בשעה קלה הגיעו שמה )לדעתי דרשו כן דהל"ל ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכות או ויבאו סכותה. הלשון מרעמסס סכתה מורה על מהירות בלא הפסק. וזה שאמרו לפי שעה באו שם( הוא בדרך הפלגה. ואין ספק שגם לפי דברי חכמינו ז"ל שהו בדרך שיעור מיל שהוא שיעור חמץ. ועוד הפסוק נותן הטעם כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. משמע לולי טעם זה היו עושין חמץ הלא כבר נצטוו על איסור חמץ: לדעתי פרשת החדש הזה לכם נחלקה לשני חלקים. עד סוף פסוק והיה הדם לכם לאות וגו´ בהכתי בארץ מצרים. הוא חלק אחד ומדבר דוקא מפסח מצרים אולם מפסוק והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה´ לדורתיכם מתחיל חלק ב´ ומדבר דוקא מפסח דורות: והנה בחלק א´ לא נזכר מחמץ ושאור לא יום אחד ולא ז´ ימים. לא מאכילת חמץ ולא מאיסור בל יראה ובל ימצא. ומוכח שבמצרים לא נצטוו על חמץ. כי אם שנאמר בפרש´ קדש לי כל בכור ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים. מוכח שביום ט"ו. יום יציאתם לבד אסורים לאכל חמץ אבל בל יראה לא נצטוו אפילו יום אחד: )א( ובשעה שאפו כל אחד ואחד מצות בליל ט"ו לאכל עם הפסח. כמו שנצטוו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות. הכינו גם כן בצקם לאפות ולעשות חמץ צידה לדרך לאכל´ למחרתו יום ט"ז. אכן גרשו משם ולא יכלו להתמהמה לעשות חמץ כדרך כל הארץ. והוציאו בצקם צרורות על שכמם וכשבאו לסכות אפו בצקם )אם היה ביום ט"ו אפום על מנת לאכלם ביום המחרת ואם היה אחר יום ט"ו אפום על מנת לאכלם תיכף ומיד ביום ההוא(. ובאמת כבר נעשה בצקם חמץ ממש בשעה שאפוהו. ומה שנזכר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו´ כי לא חמץ. אין הכונה שבשעת אפיה עדיין לא היה חמץ. כי אם הבצק אשר הוציאו ממצרים. היה בשעה ההיא עגות מצות כי לא חמץ. מאחר שראו שאין להם זמן להניחו עד שנתחמץ כל גוש וגוף הגדול של הבצק שבמשארתם. לקחוהו חתיכות קטנות והניחו בשמלותם. עגות מצות. רצונו לומר חתיכות אשר הדרך לעשות מהן מצות. כי חשבו שמחוץ לעיר ישבו ויאפוהו תיכף כדי שתהיה להם צדה לדרך. ואי אפשר להם להתעכב שם שימתינו עד שיתחמץ שנית. ובודאי יוכרחו לעשותו שם מצות. לכן הוציאו בצקם חתיכות עגות. חתיכות קטנות. לעשותם מצות. ונפרש הפסוק כאלו נאמר ויאפו את הבצק של עגות מצות לא חמץ אשר הוציאו ממצרים. ובצק זה אפו בסכות. אכן ודאי נתחמץ כבר במשך הזמן הזה )ומה מדוקדק לשון חכמינו ז"ל חררה )תרגום של עגות( שהוציאו ממצרים וכו´ מוכח שהוציאו בצק עגות ממצרים. ולא שעשו עוגות בסוכות( ולא שספר הפסוק שאפו מצות אשר לא חמץ מבצקם אשר הוציאו ממצרים על שכמם. בסכות. כי אין בגדר האפשרי שלא יתחמץ הבצק במשך זמן הזה.

וכבר מרומזים דברים אלה בלשון המדרש בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס. ר´ שמואל אומר כיון שיצאו אפו הבצק שלשו. שנאמר ויאפו את הבצק ע"כ. שקשה לו. איך אפשר שלא נתחמץ עד שבאו לסכות אשר שם אפוהו. ומפרש לא בסכות אפו כי אם תיכף כשיצאו מעיר רעמסס. ואז באמת עדיין לא נתחמץ )עיין ידי משה(: אולי נוכל לפרש כונת המדרש כיון שיצאו אפו הבצק. רצונו לומר כך היתה דעתם וכונתם לאפות תיכף בבואם מחוץ לעיר. לכן עשו בצקם חתיכות קטנות שהם עגות חררות קטנות לעשות מהן מצות כמו שאמרתי.

וזה לשון יונתן בן עוזיאל בפסוק ויאפו את הבצק והוו קטעין מן לישא דאפיקו ממצרים וסדרין על רישיהון ומתאפי להן מחימתא דשמשא חרירין פטירן ארום לא חמיע ארום איתריכו ממצרים ולא יכילו למשהי וספיקא להון למיכל עד חמיסר יומין לירחא דאייר מטול דזיודין לא עבדו להון עכ"ל.

והנה כל בר דעת יודע ויבין שבצק שמתאפי מחמת´ דשימשא כבר הגיע לכלל חמץ ממש עד שיגיע למדרגת וערך אפיה. ונמצא´ סתיר´ ברורה שאמר אחרי כן ארום לא חמיע. הלא בודאי היה חמץ. אלא ברור שכיונתו כמו שאמרנו. שהבצק אשר הוציאו ממצרים. חתיכות קטנות חרירן פטירן. לא היה אז בשעת שיצאו חמץ. ארום איתריכו ממצרים אבל בשעה שנאפה על רישיהון מחום השמש ודאי היה חמץ: וכן הזכיר לעיל בפסוק וישא העם. ונטל עמא ית לישיהון עלוי רישיהון עד דלא אחמע וכו´.

ובאמת עיקר טעם המצה שאנו אוכלין הוא חיוב התורה בערב תאכלו מצות. ובזמן שבהמ"ק היה קים מטעם על מצות ומרורים יאכלוהו. אולם מה שנזכר בסיפור יציאת מצרים בהגדה על שם שלא הספיק וכו´ היה דוקא כאלו מדבר לבנים קטנים. כנגד ד´ בנים )א( דברה התורה. שהטעם המצה לזכרון יציאת מצרים ולא יכלו להתמהמה. וזה נכנס באזני הקטנים אלה ומקובל על לבם. או שמצות ה´ על שם העתיד. שהקדוש ברוך הוא ידע מקודם שיגרשו ממצרים ויוציאו בצקם עוגות מצות. לכן צוה להם לאכול מצה גם בפסח מצרים על שם הסיבה העתידית.

יד:ג

ואמר פרעה וגו´ סגר עליהם המדבר

הכונה או סגר במקום סגור. רצונו לומר המדבר כסגור עליהם. לפניהם ולא ידעו דרך ללכת בו. או סגר הבעל צפון עליהם את המדבר שלא יכלו ללכת בו או סגר המדבר עליהם את הדרך ותרגומו דיא וויסטע האט איהנען דען וועג אבגעשניטטען.

טז:יד

איהנען דען וועג אבגעשניטטען. ותעל שכבת טל

פירש רש"י כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך טל עולה לקראת חמה. אף אם תמלא שפופרת של ביצה ותסתום את פיה ותניחנה בחמה היא עולה מאליה באויר ע"כ: לא ידעתי מאיזהו לשון העתיק רש"י דבר זה: ובתוספתא פרה פרק ח´ נזכר ירד לתוכו טל פסול. ירד בו טל בלילה ר"א אומר יניחנה בחמה והטל עולה: וחכמים אומרים אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד ע"כ וכ"ש שלא מעלה הטל שבתוך שפופרת את השפופרת בעצמה כי אם נתיבש הטל אחד אחד. וכן נודע לי במציאות בהיותי ילד קטן וקראתי לשון רש"י הנזכר נסיתי כן למלאות שפופר´ ש"ב בטל. ולא עלה מעלה. אף שמונח זמן רב בחמה. כי אם הטל נתיבש אחד אחד בתוך השפופרת מחום החמה. כמו שאר מים ומשקים.

כ:טז

ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות

תיבת ונשמעה נראה כמיותר הל"ל דבר אתה עמנו ואל ידבר וגו´ ועוד למה היו יראים ומתפחדים כל כך. וכי שבעבור קול גדול ולא יסף ימותו. לדעתי לפי שנאמר מקודם וכל העם רואים את הקולות. ודבר זה אינו בדרך ובטבע לראות את הנשמע. ואמרו בלבבם שדבר זה הוא ענין אלהים דבר אלהות. והוא בכלל כי לא יראנו האדם וחי. וא"כ הכרח הוא שימותו בראותם דבר אלהי. וכן אמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו ולכן בקשו ממשה דבר אתה עמנו ונשמעה. לא כמו שהיה בדבר אלהים שראינו. פן נמות. כי אין בדרך הטבע לראות הנשמע. כי אם לשמוע ונבקש לשמוע הדברים. וזה ונשמעה. כי ודאי דבר זה הוא בגדר ובענין אלהי וראייתו גורמת לנו מיתה והשיב להם משה אל תיראו. לא תמותו בראותכם את הקולות לא ענין אלהות הוא כי אם לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. שתראו ותבינו שיכולת ביד ה´ לשנות את הטבע. להראות את הנשמע.

כא:יד

וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות

נמצא בספרי דברי הימים להעמים שהיה מנהגם שכל רוצח שברח לבית ע"ז שלהם היה ניצול ואין כח ורשות ביד כל אדם. לא שר ולא מושל להוציאו משם או להמיתו. והרי הוא כבתוך ערי מקלט. ואף שהרגו בערמה ובמתכוין: וכן הוא עד היום במדינת המערב אפריקא הצפוני )שאינו תחת ממשלת מלך הצרפתי( ובארץ מדי ופרס: גם האנשים אשר להם נוגשים הרבה ואין להם לשלם )באנקראט( והם נרדפים מנוגשיהם יברחו לבית ע"ז שלהם וישבו שם זמן רב. ובינתים ישתדלו מכיריהם וגואליהם להשוות ולהתפשר עם נוגשיהם ואחר כך יצאו. ואין לשום אדם רשות וכח להכנס שם ולנגשם או להמיתם אם רצחו נפש.

והנה תורתנו הקדושה השלמה צותה להפריש ערי מקלט לרוצחי נפש אדם בשגגה דוקא. אולם לרוצח במזיד. אף אם יברח למקדש ה´. וכהן ועבודה בידו ועומד אצל מזבח תקחו משם להמיתו. כי איך יהיה בית ה´. הס מלהזכיר. כמערת פריצים )ירמיה ז, יא( כדרך הגויים. וזה הכונה מעם מזבחי. לרוצח במזיד לא נמצא מקום לנוס שם וחי.

כב:יב

אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם

ראוי לומר יביא עד. הכינוי יביאהו מורה שאם יביא מה שנמצא ונשאר מן הטרפה. אין לך עד אמת יותר מזה. שנתברר בזה שנטרף ולא שהוא שלח בו יד. לכן לא ישלם.

כב:יט

זובח לאלהים יחרם

פירש רש"י אלו היה נקוד לאלהים היה צריך לפרש ולכתוב אחרים ועכשיו שאמר לאלהים אין צריך לפרש אחרים וכו´: יש לפרש הלא מצינו הרבה פעמים לאלהים והכונה שהוא קדש. כמו לאכול לחם עם חתן משה לפני האלהים. מול האלהים. ומשה עלה אל האלהים. ורבים כהנה: ונראה לי כלל גדול בדבר הזה. ובו מתורצים כמה תמיהות. אם נזכר דבר אחד שני פעמים ויותר אף שבפעם הראשון הוא בלתי ה´ הידיעה. בשני ובשלישי הוא בידיעה. כי כבר נזכר וידוע הוא מפעם אחת. כמו הנוגע במת לכל נפש אדם. אדם כי ימות באהל. בחלל חרב או במת בעצם בקבר. ואחרי כן נאמר וכל אשר באהל בעצם בחלל במת בקבר. בנפש האדם. וכן או בשתי בערב בעור ואחרי כן בעור בשתי בערב וכן ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם. ויהי הדם. כל עפר הארץ היה כנים. להוציא את הכנים ויבא ערב כבד. מפני הערב יתן שכבתו בבהמה. ואת הבהמה תהרגו. מזבח גדול למראה. את המזבח. ורבים כאלה אין מספר. הראשון בשבא והשני בפתח או בה´ הידיעה. כן הדבר מה שמצינו האלהים?באלהים הטעם שכבר נזכר מקודם ועל ידי זה הוא הידוע. מה שאין כן זובח לאלהים יחרם לא נזכר מקודם. ושפיר דייק רש"י. והבן הדבר כי כן הוא.

לב:כז

ויאמר להם וגו´ והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו

הכונה מאחר שכל בני לוי כשרים היו. ודאי התרו לכל מי שראו עובד. ושלשה אלה אח ריע וקרוב הם תמיד אצל או סמוך לאדם או באהלו או בשכונתו ומוכח שכל שכיני וקרובי לוים עבדו בהתראה. ועל אלה אמר משה ללויים להרג כל אותן שהותרו בהן. וזה שאמרו חכמינו ז"ל ? שלש מיתות נידונו שם. בעדים ובהתראה בסייף. ואלה הן שלשת אלפים שנפלו ביום ההוא.

*****

)א( ובדרך דרוש ולצי´ אמרתי. אולי גם משה ידע שסכנה ללכת למצרים לפני פרעה ובאמת בדבריו מרמז לזה לומר איך תשלחני בשליחות זאת. ודאי פרעה יהרגני. כמו שאמר שמואל וזה שאמר מי אנכי וכי אלך אל פרעה. מצינו במצות עגלה ערופה כי ימצא חלל וגו´ ולא נודע מי הכהו. והנה מוכח שתיב´ מי מורה על ההורג נפש. שלא נודע הרוצח. וזה שאמר ומרמז משה הלא מי אנכי רצונו לומר שכל העם במצרים יודעים שאני הרגתי את המצרי. וא"כ מכונה אני בשם מי ואיך אפשר שאלך אל פרעה.

)ב( כתב הגאון בעל צל"ח דף קי"ב ע"ג על דברי הר"ן שאמר שפסח מצרים לא הוזהרו על בל יראה וז"ל: ואני תמה שזה דבר חדש שלא נצטוו במצרים על בל יראה וזה לא שמענו. ובפרשת החדש הזה לכם כתיב שאור לא ימצא בבתיכם וכו´ ועוד הרי במשנה בפרק מש"ט שנינו מתחילה מה בין פסח ראשון לפסח שני. ואחר כך מה בין פסח מצרים לפסח דורות וחישב כמה דברים. ואם כדברי הר"ן היה לו לומר גם כן פסח דורות אסור בבל יראה ופ"מ מצה וחמץ עמו בבית. אלא ודאי ליתנהו לדברי הר"ן עכ"ל: ואני תמה על דברי הגאון אלה. מה ראיה הביא מפרשת החדש הזה. א"כ לפי דבריו נצטוו במצרים גם על המועדות ביום ראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש שיחוגו יום ט"ז ויום כ"א. וזה דבר חדש וזר יותר.

אלא ברור הדבר כמו שכתבתי שכל מה שנזכר בחלק ב´ פרשה הנזכרת לא שייך לפסח מצרים. והיו מותרים במצרים לאכול חמץ )בלתי יום ט"ו( ומותרים לעשות מלאכה ביום ט"ו וכ"א כמו שנאמר והנותר ממנו באש תשרפו. מוכח שמותרים לשרוף הנותר ביום ט"ו ומותרים במלאכה. ולא נצטוו כלל וכלל על בל יראה וימצא כי אם על אכילת חמץ יום ט"ו לבד. וזה פשוט מאוד: ומה שהקשה למה לא נזכר במשנה פסח דורות אסור בבל יראה ופסח מצרים מצה וחמץ עמו בבית. לא קשה כלל. וכי כרוכלי ליזיל. שהתנא מוכרח להזכיר כל הענין בפרטות. וכל חילוק שיש בין זה לזה. הלא לא הזכיר גם כן פסח מצרים מתניהם חגורים וגו´ מה שאין כן בפסח דורות. וכן פסח מצרים מצוה לתת מן דם הפסח על שתי מזוזות וגו´ מה שאין כן בפ"ד. כמו שמנה התוספתא סוף פרק ח´ כמה דברים שיש בין פסח מצרים לפסח דורות. אלא ודאי התנא הזכיר דוקא החילוק וההפרש שביניהם בענין ערך משך הזמן. שפסח מצרים נוהג דוקא יום אחד ופסח דורות שבעה ימים. אכן החילוק שיש ביום ההוא בעצמו ובין ז´ ימים ש"פ דורות. רצונו לומר שביום א´ של פסח לא נצטוו על ב"י. ובז´ ימים של פ"ד נצטוו עליה אינו מזכיר. שדבר זה אין שייך לעצם החילוק שיש ביניהם. והוא במשך הזמן. ואין הענין דומה לחלוקים שבין פסח ראשון לפסח שני. ששם הוא עיקר הדבר ועיקר החילוק שבין זה לזה. שזה מצה וחמץ עמו בבית וזה אסור בבל יראה: כללו של דבר שאין ספק שבפסח מצרים לא נצטוו על בל יראה )וכן כתב הרא"ם( ודברי הר"ן שרירין וקימין.

)ג( אמרתי בדרך לצי´ מה שאמר בעל הגדה בשאלת הרשע. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה וכו´ מה כונתו בלשון הקהה את שיניו. הל"ל בקיצור אמור לו בעבור זה וכו´. מצינו לשון המקרא )יחזקאל יח, ב(: "אבות יאכלו בסר ושיני הבנים תקהינה". והכונה אם יאכל אדם דבר חמוץ וחד וחריף לא יוכל לאכול זמן מה אחרי כן דבר. כי לא יש לו כח השינים. כנודע. וזה נקרא קיהוי שינים: והנה בעל ?ההגדה מספר כאלו יושבים בליל פסח לאכל קרבן פסח מצה ומרורים וגם הבנים בתוכם. וכאשר ראה בן הרשע כל הכנות והמעשים ?האלה שאל מה העבודה הזאת לכם. ומתוך לשונו הוכיח והודיע שהוא אינו מאמין בכל התורה שהוציא עצמו מן הכלל ואמר לכם. ובודאי הוא בכלל כל בן נכר לא יאכל בו )ופירש רש"י שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים( וא"כ אסור לאכל בקרבן פסח. ומה נעשה לו הלא כבר ישב עמהם בשלחן וחוטף בעל כרחם ואוכל מפסח אף שאמרו לו שאסור לו לאכול. כי רשע הוא. ועושה להכעיס לאכל מה שאסור לו: לכן יעץ בעל הגדה ואמר ואף אתה הקהה את שיניו. רצונו לומר תיכף כששמעת דבר זה יצא מפיו אל תאמר לו מאומה. כי אם תיכף ומיד תן לו לאכל דבר חמוץ וחריף עד שיהיה לו קיהוי שינים ולא יוכל לאכול אחר כך דבר ואמור לו: אחר שכבר הקההת שיניו אמור לו בעבור זה עשה ה´ לי וגו´ לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל. כשאר הגויים וא"כ אסור לך לאכל מקרבן פסח. לכן תקהה את שיניו כדי שלא יוכל לאכל.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .