שבת כא:

בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחתמו של כהן גדול

כתבו התוס´ בד"ה שהיה מונח. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים צריך לומר שהיה מונח בחותם קרקע שלא הסיטו הכלי עד כאן לשונו.

יש לפרש מה ספק יש בדבר הלא גזירה זאת היא בכלל ח"י דברים שגזרו כמו שנזכר לעיל דף י"ז ע"ב. וכן במסכת עבודה זרה )דף לו ע"ב([. ואלה הגזירות גזרו תלמידי שמאי והלל. סמוך לחורבן הבית. בזמן חנניה בן חזקיה ומאוחר לזמן נס חנוכה יותר משתי מאות שנה כנודע: ובודאי לא ידעו במעשה חנוכה דבר מי"ח דבר )עיין מהרש"א(.

לדעתי לא שנתחדשו דוקא ביום ההוא כל הלכות ודינים וגזרות אלה. ר"ל שמקודם לא ידעו מהלכות וגזרות אלה כלל. זה ודאי אינו. כי אם הכונה שלא נתפשטו הלכות וגזרות אלה אלה ולא נתקבלו על כל ישראל. כי אם ביום ההוא במעמד החכמים הגדולים כל גדולי הדור: אבל ודאי יחידי הסגולה היו נוהגין להחמיר בכל החומרות האלה אף קודם שגזרו ביום ההוא.

וראיה לדברי שבכלל ח"י דברים גם כן לא יקרא לאור הנר. ואמרינן באמת אמרו החזן רואה וכו´ וידוע שכל באמת אמרו הלכה למשה מסיני היא. וא"כ מוכח שכבר נודע איסור אין קוראין לאור הנר זמן רב קודם ח"י דברים. אלא ודאי כן הדבר שאמרתי הלכה למשה מסיני לא היתה נודעת לכל עלמא כי אם ליחידים שקבלו מרבותיהם אולם ביום ההוא שגזרו ח"י דברים נודעו ונתפרסמו כל דברים אלה לכל ישראל. וכל מי שיעבור על אחת מכל הגזרות אלה. הוא בכלל פורץ גדר ויענש או מבית דין של מעלה או גם מבית דין של מטה. וקודם זה לא היו נוהגין כן. אף על פי שנודע לקצת העם שיש איסור בדבר. כל זמן שלא היתה הגזרה נודעת ומפורסמת בעולם לכל איש ואשה אין עונשין עליה: וזה כונת התוספות אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים. אין כונתם על ח"י דברים הנ"ל. זה ודאי אינו כי לא יהיה ספק בעיני תוספות דבר הידוע שמעשה חנוכה מוקדם זמן רב מיום שנגזרו ח"י דברים. כי אם הכונה גזירת יחידי סגולה. שמדעתם עשו כן וגדרו גדר. ופרשו את עצמם מהגוים ועשו אותם כזבים. אף שמן התורה טהורים הם. ואם כבר נודעה גזרה זאת בעולם אף ליחידים דוקא. ודאי היו חוששין גם בפך שמן הנזכר שמא הסיטו הגויים אותו. וצ"ל שהיה מונח בחותם וכו´.

וראיתי שגם הרב ר"ע מברטנורה נתקשה בקושי´ הנזכרת וכשגגה היצאת מהשליט כתב ומתרץ וזה לשונו ריש פ"ב מסכת תרומות בד"ה באמת אמרו העגו´ של דבילה. כל היכא דתנינן באמת אמרו כאלו היא הלכה למשה מסיני. אבל לאו דוקא הנ"מ. שהרי בפ"ק דשבת שנינו באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קורין ומדרבנן היא עכ"ל: הלא נזכר בירושלמי שבת על לשון זה באמת אמרו החזן רואה וכו´ א"ר לעזר כל מקום ששנינו באמת הלכה למשה מסיני עכ"ל. הרי ראיה ברורה שגם החזן רואה וכו´ הלכה למשה מסיני ממש היא: אכן במה שכתבתי לא יש מקום לקושי´ זאת של ר"ע מברטנורה. אמת שהיא הלכה למשה מסיני ונודעת דוקא לתלמידי חכמים יחידי סגולה שקבלו כן מרבותיהם. אולם המון העם אשר לא נודעה להם הלכה זאת היו קוראין לאור הנר. עד היום ההוא שנתקבצו כל גדולי ישראל הדור ההוא לחקר ולדרוש ולגזור גזרות אלה בכל תוקף עד שאמרו בירושלמי שח"י דברים אלה אפילו גדול )ר"ל בית דין אחר שגדול בחכמה ובמנין( אינו מבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהן. הכונה שמסרו נפש על תקונים אלה והגזרות הנזכרות. ואז הודיעו כל ח"י גזרות אלה לכל עלמא. ואף שנראה שגזרת אין קוראין היא מדרבנן. אכן באמת הלממ"ס היא. קודם שגזרו כן בח"י דברים: )עיין ראש ריש הלכות מקואות(.

שבת ס.

לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה

נמצא בארצות בני קדם מין סנדל מעץ )האלץ שוהע( שקוראין גאלידש"א )לדעתי מלשון הדום רגליו )איכה ב, א( תרגם גלוגדקא( והוא ממין הנקרא בלשון אשכנז GALOCSHEN מלשון יוני ??? קאלאי. עץ )האלן( ויש לו תמונת פרסת הרגל. ובתחתיתו שתי חתיכות עץ נמוכים. ולמעלה רצועה קטנה מלאכת עור אשר מחוברת בשתי רוחות הסנדל במסמר. ותחת הרצועה מכניסין הרגל והולכין כן. ואם יצא מסמר אחד או נפסקה או נקרעה הרצועה לא ראוי הסנדל בשום אופן ללכת בו. ופעמים הרבה נראים אנשים ונשים וטף בשוק )שדרכם להנעילהו בזמן הגשמים( שנפסקה רצועתו או יצא מסמר סנדליהם. והולכים )פוסעים וצולעים( בסנדל אחד ונושאין השני בידם עד שיגיעו לביתם לתקנו.

ולפי דעתי אסור לצאת בו בשבת ברשות הרבים מטעם זה ששכיח ומצוי הרבה שאירע להם כן. וחיישינן שמה ישאהו בידו: ופשט הפשוט מתניתן לא יצא בסנדל המסומר מטעם איסור המשא. שחיישינן שמא יצא המסמר או תפסק הרצועה והוכרח לנושאו בידו כמו שנזכר בסמוך ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה כמו שפירש רש"י דלמא מחייכי עליה ושקיל דשלף לי´ וממטי לי´ בידים בשכחת שבת ע"כ. וטעם הש"ס מפני מעשה שהיה גזרו גם ברשות היחיד. גם ביום טוב.ואסרו אפילו בטלטול אכן עיקר טעם בשבת הוא משום חשש איסור הוצאה. ר"ל שמביא ונושאו בידיו. כי התנא תלה האיסור ביציאה שאמר לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא אמר לא ינעיל האיש סנדל המסומר. או לא ילך האיש בסנדל המסומר מוכח שעיקר טעם האיסור בשבת הוא לצאת בו לרשות הרבים מטעם האמור. ועיין ירושלמי שם. ר´ אחא ור´ זעירא הוון מטיילין באיסטרטין איפסק סנדליה דר´ אחא. מן דמטון לפולי אמר לי´ פתח חצירך וכו´. לראיה ששכיח שיפסק הסנדל ובסנדל המסומר אי אפשר ללכת בו אף פסיעה אחת.

ואם תשיב הלא לא נזכר בש"ס אף דיבור קל שאסור לצאת בסנדל המסומר מטעם חשש הוצאה כי אם מטעם גזרה ממעשה שהיה. שהקשה הש"ס על לשון המשנה ולא בסנדל המסומר מאי טעמ´ אמר שמואל שלופי הגזרה היו והיו נחבאין במערה וכו´. והרי אף ביום טוב אסרו לצאת בו ואפילו לטייל בו בבית אסור. הרי ראיה שלא משום איסור הוצאה גזרו. ועוד לפי הציור שצייר הש"ס כמין כלבוס. ארבעה או חמשה מסמרים. או לנוי וכו´ כל זה מורה שסנדל המסומר הנזכר אינו גלי"דשא שלנו.

ונראה לי ששני סנדל המסומר הן. מין שלנו ששייך בו הגזרה שמא נפסקה הרצועה או יצא המסמר ומוכרח לשנשאהו בידו. והמין הנזכר בתלמוד שלא שייך בו חשש הנזכר. אכן גזרו ואסרו להנעילו אפילו ביום טוב. אפילו בבית מטעם הנזכר שם שעל ידו נהרגו כמה נפשות מישראל, לזכרון שנתן דמי מלחמה בנעלו אשר ברגליו. ורבינו הקדוש אמר סתם לא יצא בסנדל המסומר וכולל שני מינים. כאלו אמר לא יצא בכל סנדל המסומר. בכל אופן שהוא מכונה וממין סנדל המסומר. המין הא´ גלי"דשא שלנו מטעם גזרה שמא ישאנו בידו כמו שהזכיר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ומוכח בהם שהם בגדר אחד )ר"ל בשני אופנים אלו יש חשש חילול שבת שישאנו בידים(. והמין השני שלא שייך בו חשש חילול שבת. ועל השני הזה מקשה הש"ס מ"ט. והכונה ודאי נמצאים סנדל המסומר ממינים שלא שייך בהם חשש הנזכר. ולמה נאסרים לצאת בהן. ומשיב שמואל שלופי הגזרה היו. אולם על המין הראשון לא שאל הש"ס מ"ט כי ידוע הוא ששייך בו הגזרה שמא יטלטלנו בידו כמו כל הדברים הנזכרים בפירקן שאסור לצאת בהן מטעם זה כמו שלא הקשה הש"ס מ"ט על ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. כי מאליו מובן טעמו )כמו שהביא רש"י בשם הירושלמי או בשם רבותיו. ותכלית הטעם משום גזר´ חילול שבת איסור הוצאה( כי אם על המין השני שלא שייך בו חשש זה מקשה מ"ט: וכונת רבה"ק עיקר על המין אחד כי בו יוצק לומר לא יצא. אכן בביתו מותר להנעילו וביום טוב מותר לצאת בו. מה שאין כן במין השני לא יוצק בו לשון לא יצא כי אם לשון נעילה. לא ינעיל האיש סנדל המסומר ולא יצא ביחיד וכו´ ומוכח שעיקר כונת התנא על המין אחד שהוא דומה בדומה ממש ולא ביחיד וכו´. אכן נכלל בלשונו גם כן המין שני ושאר מינים. ועלי´ חקר ודרש הש"ס מ"ט )אולי נכלל בקושי´ מ"ט גם כן למה הזכיר לשון צאת הלא יש מיני סנדל המסומר שלא שייך בהן חשש מ"ש. כמו שמותר לצאת בכל מנעלים( ומתרץ שמואל שהוא מטעם אחר וגזרה אחרת שלפי הגזרה היו. ובאמת לשון לא יצא אינו מדוקדק כל כך במין זה ומגזרה זו: וזה לשון הרמב"ם )פי"ט מהלכות שבת ה"ב( אין יוצאין בסנדל המסומר שסמרו לחזקו ואפילו ביום טוב גזרו עליו שלא יצא בו עכ"ל ולא הזכיר איזהו גזרה גזרו. לדעתי כונתו על שני מינין סנדל המסומר ושני מינין הגזרות שאמרתי. )ועיין בתיו"ט סוף פ"א דמסכת ביצה(.

ולענ"ד ברור להלכה ולמעשה שאסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל המסומר )גלד"שא( כי שכיח הרבה שנפסק הרצועה ויצא מסמר אחד וישיאנו בידו. והוא שנשנה ולא בסנדל המסומר כמו שכתבתי.

שבת עא:

איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני, רבי יוחנן אמר חייב שתים וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת. רבי יוחנן אמר חייב על חטאתו והביא, ריש לקיש פטור מחטאתו ונסלח לו

פירש רש"י בד"ה על חטאתו והביא. והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא. משמע על כל חטאת וחטאת יביא. ריש לקיש פטור מחטאתו ונסלח לו אפילו לא הביא אלא על מקצת חטאתו ונסלח לו כולו עכ"ל.

הקושיה ידועה )ונמצאת בספרי האחרונים( הנה מוכח שדורשין הלשון הכפול. חטאתו אשר חטא. שחייב על חטא וחטא קרבן א. הלא אמרינן במסתכת כריתות )דף ט ע"א( הבא על השפחה מנלן. דת"ר וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה. ופירש רש"י מדמצי למכתב על חטאתו ולישתק וכתיב על חטאתו אשר חטא לאתויי חטאים הרבה. וכן שם )דף יח ע"ב( ת"ר אכל ספק חלב ונודע לו. ספק חלב ונודע לו ר´ אומר וכו´ ר"י בר"י ור"א ור"ש אומרים אין מביא אלא אשם תלוי אחד שנאמר על שגגתו אשר שגג אפילו על שגגות הרבה איננו חייב אלא אחת עכ"ל הרי מוכח ההיפך שדורשין מלשון מיותר חטאתו אשר חטא. שגגתו אשר שגג קרבן אחד על עבירות הרבה. ואיך אפשר שחז"ל דורשין מלשון אחד שני הפוכין. פעם לרבות. ופעם למעט.

לדעתי אין ספק שדרשות חכז"ל בנויים על דקדוק הלשון הם מדוקדקים עד מאוד. ואין סתירה בהן. ויש הפרש בין הפסוקים הנזכרים: ודקדקתי עוד איך דורש ר"י מפסוק על חטאתו אשר חטא שחייב שתיים. ר"ל על כל חטא וחטא יביא קרבן. הלא אם אכל חלב וחזר ואכל פעמים על כל חטא וחטא יביא. כמו שדרשינן למעלה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על האחד וחזר ונודע לו על השני שחייב שנים.

אלא ודאי כל מקום שנאמר בתורה לשון כפול ומיותר. כמו חטאתו אשר חטא. שגגתו אשר שגג בא להורות קרבן אחד על עבירות הרבה. לכן שפיר אם אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא קרבן אחד. לפי שנאמר הלשון כפול כמו שדורשין באשם תלוי ובאשם שפחה חרופה. אכן דוקא אם נודע לו שאכל חלב וחלב בפעם אחת. ר"ל שנזכר בדעתו שאכל כמה פעמים חלב ואז אין חייב על כל חלב וחלב שאכל כי אם קרבן אחד. מה שאין כן אם נזכר על חלב ראשון ואח"כ על השני אז חייב על כל חלב וחלב קרבן אחד. שידיעות מחלקות. וחייב שתיים ויותר. וכן אם אכל חלב ונודע לו ואח"כ אכל שנית ודאי חייב שתים. מטעם שידיעות מחלקות.

והנה בפסוק או הודע עליו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקיבה על חטאתו אשר חטא יש שתי משמעות א´ אם הודע לו בסוף בידיעה אחת שחטא פעמים הרבה כמו שאכל חלב וחלב בהעלם אחד ונזכר לו בזכרון אחד. ועל זה מרמז הלשון כפול חטאתו אשר חטא שאפילו על עבירות הרבה מביא קרבן אחד כמו שדורשין באשם תלוי ובאשם שפחה חרופה כנזכר לעיל: ב´ אם נודע לו על חלב ראשון ואח"כ על השני. ודורשין כאלו נאמר. או הודע אליו חטאתו. והודע אליו אשא חטא. ר"ל לא שנודע לו בפעם א´ על שני חטאיו. כמו במשמעות הא´. כי אם שנודע לו זה אחר זה )או שנודע לו בינתים ואכל שנית. וזה שאמר חטאתו אשר חטא. ר"ל שהיה באמת שני חטאים. דהיינו שידע שחלב הוא ואכל שנית( אז אמרינן שחייב שתים. ושפיר אמר הפסוק והביא וגו´ על חטאתו אשר חטא ר"ל שיביא קרבנותיו לפום הידיעה שהיתה לו. כמו שדורשין בתחילת הפסוק או הודע אליו חטאתו אשר חטא כאלו כתוב או הודע אליו חטאתו והודע אליו אשר חטא. שנודע לו זה אחר זה כמו כן דרשינן בחיוב הקרבן והביא וגו´ על חטאתו והביא על אשר חטא. וכן אם נודע לו בינתים ואכל שנית חייב שתים מדרוש זה והביא וגו´ על חטאתו על אשר חטא: כי כמו שמפרשין ודורשין תחילת הפסוק כן דורשין סופו. אם אמרינן או הודע חטאתו אשר חטא פירושו ידיעה אחת גם והביא וגו´ על חטאתו אשר חטא אחת היא ומביא קרבן אחד. ואם מפרשין או הודע חטאתו וגו´ בשתי ידיעות גם והביא וגו´ אשר חטא וגו´ ב´ הם ומביא קרבן על כל א´ וא´.

ואולי זה כונת הש"ס בדברי ר"י על חטאתו והביא שיש לדקדק למה מהפך הלשון. הלא והביא וגו´ על חטאתו וגו´ כתיב: אלא שהכונה כשכתבתי שדורש כאלו כתוב על חטאתו והביא על אשר חטא ומה שמקשה הש"ס אח"כ ור"ל הכתיב על חטאתו והביא הלא באמת אין הלשון כן. יש לומר מאחר שגם ר"ל מפרש תחילת המקרא כן או הודע אליו חטאתו והודע אליו אשר חטא. דהיינו כמו שאמרינן אכל שני זיתי חלב וגו´ ונודע לו על האחד וחזר ונודע לו על השני. הנה ע"כ יש לפרש גם סוף הפסוק כן. והרי הוא כאלו כתוב בפירוש ועל חטאתו והביא על אשר חטא ומתרץ לאחר כפרה ע"ש:

והנה ע"כ מוכח לא שדורש ר"י מה לשון מיותר שנאמר על חטאתו אשר חטא. אדרבה מלשון זה משמע ההיפוך שאינו חייב אלא קרבן אחד כמו שדורשין באשם. אלא שדורש כמו שכתבתי.

היוצא מזה שבאמת שבכל שנזכר לשון כפול דורשין קרבן אחד על חטאים הרבה. וגם כאן מביא קרבן אחד על עבירות הרבה. באופן שכתבתי למעלה והכל תלוי באופן הידיעה שהיתה לו. כמו שמוכח מפסוק זה דוקא )באמת נזכר פעמים הרבה ונודע החטאת אשר חטא. או והקריב על חטאתו אשר חטא. אבל שניהם בענין אחד לא נמצא כי אם בפסוק זה( אבל באשם תלוי שלא כתיב על שגגתו אשר שגג שפיר דרשו שאין מביא אלא אשם אחד אפילו שהיתה לו בינתים ידיעת ספק. וכל שכן אם היה הענין כמו שאמרינן בחטאת. כגון שאכל חתיכה אחת משתי חתיכות. וחזר ואכל חתיכה אחת משתי חתיכות ואח"כ נודע לו על האחת )שהוא ספק( ואח"כ על השניה ודי לפי דבריהן אינו חייב אלא אחת. אף על פי שבחטאת היה חייב ב´. מטעם שכתבתי. שיש חילוק בין לשון וכונת הפסוק שבחחטאת ובין הלשון וכונת הפסוק שבאשם תלוי ובאשם שח"ר: אבל לפי דברי רבי שחייב באשם תלוי על כל א´ וא´ יש לפרש איך דורש הפסוק על שגגתו אשר שגג. ויש לומר שהוא מפרשו כגון שאכל פעמים הרבה ספק חלב בלא ידיעה בינתיים. שאז באמת אינו חייב כי אם אשם אחד ולא יש לו חילוק בין חטאת לאשם וא"כ אפשר שסבר גם כן לשיטת ר"י אם אכל שני זיתי ספק חלב ונודע לו על הראשון וחזר נודע לו על השני שחייב שני אשמות. וכל דברינו הנזכרים שיש חילוק בין חטאת לאשם הוא לשיטת ר"י בר"י ור"א ור"ש.

שבת עח:

קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל

כתב בעל תי"ט וז"ל תמיהא לי´ למאי אצטריך לפרש דזיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שור היא הקטנה ע"ז.

ולדעתי כונת המתניתין לרמז על ענין אחר: ידוע שענין פסקיות הפרשיות שיש בתוה"ק. ר"ל פתוחות או סתומות לא היה מוסכם בספרי הראשונים. שנמצאים ספרים שיש במקום פלוני פיסקה. או סתומה או פתוחה. ובספרים אחרים לא היתה שם פיסקה. ובמקום אחר בהיפוך כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה )פ"ח ה"ד( וז"ל ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו. וכן בעלי המסורות שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלה במחלוקות הספרים וכו´ וספר שסמכנו עליו בדברים אלה הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל כ"ד ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיד ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה וכו´ ע"ש: וכן מוכח מלשון תוספות במסכת מגילה )דף כב ע"א( בד"ה אין מתחילין בפרשה. וקשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשת ויחל בתענית והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה. וכן המפטיר ביום טוב בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים דראש הפרשה עכ"ל. ועינינו רואות שבכל ספרינו לא נמצא כן. שלא יש שם פרשה: ומצאתי בתשובה מהרי"ל )סי´ קמ"ט( וז"ל: אבל ויחל אינו קשה דכמה פיסקי פרשיות יש בספר תורה של צרפתים דלא כהרמב"ם עכ"ל: ועיין במנחת שי בפסוק ויחל משה שכתב לר"ת יש פיסקא בפסוק ויאמר ה´ אל משה ראיתי וכן מצא בעל מ"ש בהעתק ס"ת ישן שם פרשה סתומה ע"ש.

מכל זה מוכח שהיה בספרי הראשונים )גם בזמן התנאים והאמוראים( שינויים הרבה בענין הפסקות. סתומה או פתוחה. ולפי דעתי. כמעט אין ספק שגם בפרשה של והיה אם שמוע נפל ספק ומחלוקת בענין זה דהיינו כמו שנמצא בפרשת שמע אחר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך פיסקא א´. כן הדבר בפרשה והיה אם שמוע שלאחר פסוק וכתבתם על וגו´ היתה גם כן פיסקה א´. והפסוק למען ירבו ימיכם וגו´ הוא פרשה בפני עצמה. פיסקא לפניה ופיסקא לאחריה. )כמו שמצאנו פרשיות הרבה מפסוק א´ דוקא. כמו בפרשת בראשית אל האשה אמר בפרשת ויחי בברכת זבולון. גד. אשר. נפתלי. בפרשת יתרו בעשרת הדברות. בפרשת משפטים. וזאת הברכה ורבים כאלה( אכן טעות הוא. ולא שייך שם פיסקא על פי דין והלכה והמסורה.

ועל זה רמז התנא בלשונו הצח והטהור. שאמר פרשה קטנה שבקריאת שמע שהיא שמע ישראל. ר"ל פרשה הזאת. שמע ישראל היא פרשה הקטנה שבקריאת שמע ולא אחרת. לא כספרים שמפסיקים קודם פסוק למען. וא"כ היא פרשה הקטנה שבקריאת שמע של פסוק א´ שלא כן הוא. לא שייך שם פיסקא. והפסוק למען ירבו ימיכם וגו´ מחובר הוא לפרשת והיה אם שמוע. נמצא שבאמת פרשת שמע היא פרשה הקטנה שבקריאת שמע.

וראיה לדבר שלא שייך שם פסקא. שאמר התנא במסכת מנחות ארבע פרשיות שבתפילין ומעכבים זה את זה. ומוכח שארבע הן ולא חמש.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .