נדרים לא:

תניא ריב"ק אומר גדולה מילה וכו´ אמר רבי ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי וגו´ אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה א"ל לך שוב מצרים אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר ויהי בדרך במלון ע"כ.

תניא ריב"ק אומר גדולה מילה וכו´ אמר רבי ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי וגו´ אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה א"ל לך שוב מצרים אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר ויהי בדרך במלון ע"כ.

וכתב הר"ן וז"ל וכי תימא היאך ימול כיון שהיה לו עדיין לצאת בדרך וי"ל דאותו מלון סמוך למצרים היה ובאורחא פורתא ליכא סכנה ע"כ: וכן כתב הרא"ש. וכן המפרש )המכונה רש"י( וכן הביא הרא"ם על התורה בפסוק ויהי בדרך במלון בשם הר"ר אליעזר ממיץ.

יש לתמוה על עמודי התורה אלה לומר שמלון היה סמוך למצרים הלא ע"פ דברי חכמינו ז"ל וע"פ ידיעת המציאות אי אפשר לומר כן: וזה לשון המכילתא בפסוק ויקח יתרו חותן משה את צפורה. שבשעה שאמר הקב"ה למשה לך הוצא וגו´ באותה שעה נטל אשתו וב´ בניו וכו´ באותה שעה אמר לאהרן לך לקראת משה וכו´ א"ל מה טף ונשים אלו עמך א"ל אשתי ובני לאן אתה מוליכם למצרים א"ל על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם אלו באותה שעה אמר לצפורה לכי לבית אביך. באותהה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה לכך נאמר אחר שלוחיה עכ"ל )וכן הביא רש"י( מלשון זה מוכח שמשה החזיר את אשתו ובניו על פי עצת אהרן. והוא בפגשהו בהר האלהים. ומוכח שהחזירם מהר סיני.

וידוע שתכונת ארץ מדין מושב יתרו היא צפונית מזרחית הר סיני. ועל שפת ים סוף המזרחי לדרום עציון גבר נמצא עד היום מקום הנקרא מדיא"ן )עיין בספרי תבוה"א דף קט"ו ע"א( ומה שנאמר וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהיים חורבה )שמות ג, א( נהגם לצד דרומית מערבית ומתקרב לצד מצרים. ועיר מושב יתרו היה רחוק מהלך כמה ימים מהר סיני. כמעט כמהלך ממצרים להר סיני. שנזכר במדרש כשאמר הקב"ה למשה במדין לך שוב מצרימה ואהרן שמע במצרים לך לקראת משה המדברה וכו´. ומסברה. יצאו גם שניהם תיכף ומיד בזמן א´. כי על כל אחד ואחד מוטל מצות ה´ לשום לדרך פעמיו. זה מזרחה וזה מערבה. ויפגשהו בהה"א מוכח שהוא כנקודה האמצעי בין מדין ובין מצרים.

והמרחק ממצרים להר סיני ידוע. עשרה מסעות נסעו ישראל מרעמסס עד מדבר סיני. ועד היום המציאות מן קאיר"א. עיר מצרים הישנה. עד דשיב"ל טו"ר שהוא הר סיני כמהלך ששה ימים. והמלון ע"פ האמור הכרח הוא לאמר שהיה או בהר סיני. או קודם בואם שמה. והוא לצד מזרחית צפונית לו. אכן אחרי דרך הר סיני לצד מצרים אי אפשר. כי משה החזירם מהר סיני. ומעשה מלון ודאי היה טרם בוא אהרן אליהם. ומי יודע שאם לא היה במלון הראשון. והם עודנו בארץ מדין. ופשט לשון המקרא מורה כמעט על כן. ויהי בדרך במלון. כשיצא מביתו ושם לדרכו פעמיו. והיה במלון משמע לילה ומלון הראשון. ואם כן אי אפששר לומר שמלוןן היה קרוב למצרים: ולישב התמיה איך ימול במלון הלא יש לו לצאת עוד בדרך מהלך רב עד מצרים: לדעתי שיש לחלק בין העת מושבו במדין. ובין העת שהוא בדרך במלון. כי מאחר שאמר לו הקב"ה לך שוב מצרימה. תיכף ומיד חל עליו חובת הליכה לשום לדרך פעמיו. ואסור לו להתעכב אף לדבר מצוה למול את בנו. ושפיר אמר משה אמול ואשהה שלשה ימים הקב"ה צוני לך שוב מצרימה. אכן מאחר שכבר יצא והחזיק בדרך. ודאי כבר הוא עוסק בקיום מצות ה´ ואין עליו החיוב שילך וירוץ יום ולילה בלי הפסק עד שיגיע למצרים. כי מותר לו לנוח בדרך ולהתעכב קצת כדרך כל בני אדם תמימי דרך. ואם אירע לו איזהו דבר מצוה אף שיגרום לו מעט עכבה לא יש חטא בדבר. מה שאין כן בתחלה טרם שהחל לצאת. חיישינן שמא יתעכב יותר ותהיה סיבה שלא יצא כלל. ואם כן אף לדבר מצוה אסור לו להתעכב. אבל אם כבר הוא בדרל לא חיישינן לעכבה כי אין דרך העולם להתעכב ולהתישב בדרך במקום רחוק במקום שאין מכירין אותו. ומותר לו להתעכב מעט לדבר מצוה.

למה הדבר דומה למי שנדר בחוצה לארץ שביום פלוני יעלה לארץ ישראל ר"ל מהיום ההוא ישים לדרך פעמיו ללכת ולנסוע מביתו ומארצו. אין ספק בהגיע יום ההווא שחיוב מוטל עליו לקיים נדרו ולנסוע מביתו ולא יוכל להתעכב אף יום אחד גם לדבר מצוה. אבל אין החיוב עליו לנסוע יום ולילה בלי הפסק ולא יתעכב בשום מקום בחוצה לארץ עד שיגיע לארץ ישראל לקיים נדרו. כי מאחר שכבר החזיק בדרך לנסוע לארץ ישראל. בכל רגע ורגע מקיים נדרו אף יתעכב זעיר שם זעיר שם. מאחר שכבר יצא מביתו לעלות ארץ הקדש ודעתו לנסוע עוד ולא להתישב בדרך עלותו. ודאי מותר לו להתעכב מעט בדרך לדבר מצוה.

כן הדבר במשה. בעודנו בארץ מדין אסור לו להתעכב גם לדבר מצוה אף יום אחד כי ה´ צוה לך שוב מצרימה. אכן מאחר שכבר הוא בדרך. מותר לו להתעכב מעט לדבר מצוה למול את בנו. וחשב בדעתו להתעכב שם שלשה ימים. אכן חטא שלא עסק תיכף ומיד בעניני מילה כי אם בעניני ועסקי מלון. וזה שאמרו חכז"ל שנתעסק במךןם תחילה. אבל לא על שרצה להתעכב שם.

ומצאתי בדברי בעלי התוספות על התורה. ובדברי מנחת יהודה )בספר דעת זקנים( וז"ל בעל מני"ה וי"מ שאף על פי שהדין עם משה שלא למולו מפני סכנת הדרך מ"מ הקפיד הקב"ה שלא צוהו להוליך שם אשתו ובניו וא"כ היה למולו ולהניחו עם אמו. ומעתה אין צריך לפרש דאותו מלון סמוך למצרים היהה עכ"ל. וכמו כן כתבו בעלי התוספות הנ"ל וז"ל וי"ל שאותו ולד היה במקום שלן לאחר שפגע בו אהרן וא"ל על הראשונים אנו מצטערים וכו´ וא"כ כיון שהיה בדעתם )כן( היה יכול למולו קודם שיתעסק במלון ותהיה צפורה ממתנת שם עד שיתרפא הנער ממילתו ולכן נענש עכ"ל: ואם כן נמצא שלשה אופנים לישב התימה הנ"ל על משה ולא הכרח לומר שמלון היה סמוך למצרים ופליאה על גדוליה הנ"ל שאמרו כן. הלא ממכילתא הנזכרת ראיה ברורה שהמלון היה מרחק רב ממצרים כאשר כתבתי.

וכדי שלא יהיו דבריהם כל כך נפלאים. אראה אופן בתוך אופן לישבם. שבגדר האפשרי שמלון היה סמוך למצרים ודבריהם הם ע"פ שיטת מדרש רבה )החולק על המכילתא. שהחזירמשה אשתו ובניו מהר סיני כשפגשהו אהרן( וזה לשונו בפסוק ויצאו נגשי העם. כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשהאשתו ובניו במדין וכו´ ויבאו שטרי בני ישראל וגו´ ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים. אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה על משה במין ואמר לו לך שוב מצרים )ר"ל שנית( בא משה ממדין ואהרן ממצרים ויפגעו בהן שטרי ישראל כשהיו יוצאין מלפני פרעה וכו´ ע"כ. ולפי מדרש זה הוליך משה כשהלך בפעם הראשון ממין למצרים את אשתו ואת בניו עמו מצרימה. וזמן מה אח"כ החזירם הוא בעצמו מינה. ואם כן ברך האפשרי הוא שהמלון היה סמוך למצרים. ולא בהר סיני או למזרח צפונית לו. רחוק מאוד ממצרים. כי לא החזירם משה ע"פ עצת אהרן בדרך שהביא המכילתא.

ובאמת לא נדע מאיזהו לשון ורמז במקרא לקח ולמד המדרש לדרוש כן. שחזר למדין עם אשתו ובניו. ולהתעכב שם זמן רב ששה חדשים: ועוד איך אפשר שבין זמןשצוה פרעה שלא יתנו להם תבן עד זמן שבאו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה על הדבר הזה היה משך זמן ששה חדשים. הלא אמרינן במסכת עדיות סוף פ"ב משפט מצרים שנים עשר חדש. ופירש הראב"ד ע"פ סדר עולם. דכתיב לקושש קש לתבן אימתי התבן מצוי שם באייר. והם יצאו בניסן. ואיך אפשר שעד חדש מרחון ימצאו עוד קש לתבן. מוכרחים לקושש בעצמם. כי השוטרים צעקו כן לפרעה בן אין נן וגו´ ולמה לא באו יכף בחיל הגזרה אל פרעה מה להם להמין ששה חדשים. ועוד הלא משך זמן המכה והתראה היה חדש כנזכר לקמן סוף פרשה ט´ פלוגתא בין ר´ יהודה ור´ נחמיה אחד אומר עשרים וארבעה יום היה מתרה בהם ושבעה ימים המכה משמשת בהם. ואחד אומר שבעה ימים מתרה בהם ועשרים וארבעה יום היתה המכה משמשת ואיך אפשר שמחדש מרחשון עד חצי חדש ניסן עשר מכות משמשות ובאות עליהם: ואם יש לדרש שמשה חזר למדין ר"ל להר האלהים. היה ראוי לדרוש כן על פסוק וישב משה אל ה´ ויאמר אדני למה וגו´ שיש באמת לדקדק איה שב. איה מקום כבודו. הלא ימלא כבוד ה´ את כל הארץ. ושפיר ונכון לומר ששב להר האלהים במקום אשר נראה לו שם אלהים בפעם הראשון. והיא אדמת קדש. אכן המדרש לא דרש כן על פסוק הנזכר. כי אם שדרש וישב משה כאלו נקוד וישב משה בסגול תחת השי"ן. שאמר וישב משה אל ה´ באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקב"ה ע"כ.

והר"א מזרחי הקשה איך הותר למשה לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הילד. והלא עדיין לא נתנה התורה דכתיב בהו וחי בהם ולא שימות בהם עד שיתיר במקום סכנה ע"ש.

ולדעתי הטעם חי בהם שייך דוקא לאדם העושה מצוה שיש בה סכנת נפשות בעצמו. לו שייך צווי וחי בהם ומאחר שיש סכנה בדבר אסור לו לקיימה. אבל באנשים שעוסקים בדבר כדי שיקיים פלוני מצוה אחת אשר בה סכנת נפשות. בהם שייך איסר לאו דרציחה. שופך דם. שגם בני נח מצווים עליה. ואם בדרך משל בן נח מל ילד חולה שיש סכנה בדבר ומת מחמת מילה. ודאי נהרג עליה לא עבור שעבר על מצות וחי בהם. כי אין בן נח מצווה עליה. כי אם שעבר על לאו שפיכות דמים ורציחה שהיא בכלל שבע מצות דבן נח. לכן שפיר אמר משה. אף אם נאמר שהיה להם דוקא דין בן נח אמול ואצא סכנה היא לילד. ואם ימות על ידי זה עבר על לאו דבן נח שפיכות דמים. לא על מצות וחי בהם. שהיא נאמרה דוקא לבני ישראל ולא לבן נח. ואם תשיב שכונת הרא"ם היא. שמאחר שמצות וחי בהם לא נאמר לבן נח. אם כן נאמר שמחויב לקיים מצות ה´ אף אם יש בה סכנת מיתה. והנה הקדוש ברוך הוא צוה למשה למול את בנו והלל"ק המצוה אף אם הילד כי לא מצווה בן נח על וחי בהם. גם זה אינו. אף שלא נאמר וחי בהם לבן נח עם כל זה אינו מצווה ואינו מחויב על קידוש השם. אשר בני ישראל מחויבים למסור נפשם אף שנאמר להם וחי בהם. ובן נח אף שלא נאמר לו וחי בהם אם אנסוהו לעבוד עבודה זרה וכ"ש דבר הקל מעבודה זרה לעבור על אחת משבע מצות שלו שאינו מחויב למסור נפש. כמוכח ממסכת סנהדרין )דף עד ע"ב([ וכן פסק הרמב"ם )פ"י מהלכות מלכים ה"ב([. וא"כ ודאי אין סברא לומר שבן נח מחויב לקיים מה שנצטוה לו אף אם ימות. ואם כן ודאי אסור למשה למול את בנו אם יש ס"נ אף שלא נאמר לו וחי בהם. וקושיית הרא"ם מיושבת. וקצת יש לדקדק שאמרינן במסכת סנהדרין )דף נט ע"א( הי´ רמ"א מניין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה. שכהוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול ע"ש. אם כן לפי הנחה זו כהנים לויים ישראלים לא נאמר אלא האדם. נאמר גם כן. המצוה וחי בהם נאמרה גם לעכו"ם. והלא ע"פ האמור ומוסכם בכל הש"ס לא נאמר וחי בהם כי אם לישראל לא לעכו"ם. דהיינו בני נח. וצריך עיון.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .