|
א:ב
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם
מה שלא נזכר גם כן עוף בדרך הכלל כמו שנזכר בדרך הפרט לקמן ואם מן העוף עולה קרבנו. אולי הטעם שתחילת הפרשה נאמרה בלשון רבים תקריבו קרבנכם. ועוף לא שייך בקרבן ציבור. אבל הפרשה השניה הפרט נאמרה בלשון יחיד עולה קרבנו הזכיר גם כן עוף.
א:יא
ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה´
לא זכיתי לדעת למה לא נזכר בבקר שצריך צפון. כי אם נאמר סתם ושחט את בן הבקר לפני ה´. ודוקא בצאן נזכר צפונה.
ו:ה
וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים
העלה וחלבי השלמים כולל כל הקרבנות כי כל האימורין הן קדשי קדשי´ והן קדשי´ קלין מכונים בשם חלבי השלמים. והטעם כי תורת השלמים נזכרת ראשונה אחר תורת העולה )שם ג, א( והחלבי´ הנקרבי´ בשלמים החלב המכסה את הקרב ועל הקרב ואת ב´ הכליות וחלביהן וגו´ הם אימורי כל הקרבנות כמו שנזכר )שם ד, י( כאשר יורם משור זבח השלמי´. )וכן שם כו. לא. לה( ומאחר שנזכרים שלמים ראשונה. חלביהן הן כדרך משל ולדוגמ´ לכל אימורי קרבנות הן ק"ק והן קק"ל: וזה כונת תורת הכהנים שם מנין לאימורי ק"ק וקק"ל ת"ל חלבי השלמים ע"כ. רצונו לומר שנודע שחלבי השלמי´ הם אימורי כל הקרבנות: וכן זה כונת רש"י בפסוק )שמות ל, ט( "לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה" וגו´ ופירש רש"י שם עולה של בהמה ועוף. ומנחה היא של לחם ע"כ. כונתו שהיה ראוי להזכיר גם כן חלבי השלמים. הלא יש מקום לטעות ולומר דוקא עולה ומנחה לא יקריבו עליו אבל חטאת ואשם ושלמים יקריבו. לכן פירש שתיבות עולה ומנחה להורות באו על שני מינים. על מין בהמה ועוף. על כל מיני קרבנות עולה חטאת ואשם ושלמים. ועל מין לחם לכל מיני מנחות. וכל הקרבנות בגדר ב´ מינים הנזכרי´ המה. ובמקרא הנזכר לעיל גדרם בגדרי עולה וחלבי השלמים.
ט:ז
ויאמר משה אל אהרן וגו´ וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם
מה שנזכר בעם שתי כפרות. בקרבן אהרן ובקרבנם. לדעתי הטעם. אם נאמר שאהרן חטא עד שצריך קרבן לכפרה. היה החטא כפול ח"ו. שהוא בעצמו חטא ועשה את העגל. ועוד חטא להחטיא בזה כל ישראל. שאם הוא לא היה עושה להם את העגל לא היו יכולים להשתחוות לו ולעבדו. וא"כ צריך אהרן גם כן כפרה על חטא ישראל. אבל ישראל צריכין דוקא כפרה אחת על מה שעבדו והשתחוו לו. וזה שאמר וכפר בעדך ובעד העם. רצונו לומר וכפר גם כן למה שחטא העם על ידך. שהחטיאת אותם. ועשה את קרבן העם וכפר בעדם. חטא אחד דוקא.
י:טז
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה וגו´
יש לדקדק אם באמת צוה הקדוש ברוך הוא למשה ששעיר ישרף למה קצף על אהרן כששמע שנשרף. ואם הקדוש ברוך הוא צוה שיאכל. שפיר שקצף על ששרפה. אכן למה יטיב בעיניו תשובת אהרן. אם הקדוש ברוך הוא צוה שיאכל. הלא הזכיר במנחה שיאכלוה כי כן צויתי. ובלתי ספק צוה לו גם כן מה יהיה משפט השעיר אם להאכל או להשרף: ואמר גם כן אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי. משמע שכבר צוה בעצמו שיאכל. ולא נדע אימתי צוה כן משה. ואם באמת צוה כבר כן. למה יטיב בעיניו מה ששרפוה.
ובדרך הפשט הפשוט נראה לי שעיר הנזכר הוא הנזכר למעלה )ט, ג( "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת". והוא קרבן ציבור. ובשעה שצוה הקדוש ברוך הוא על המנחה שתאכל צוה לו גם כן על שעיר החטאת זו של בני ישראל שישרף. כי באמת אין נכון שיאכלו באנינות חטאת שבא לכפרה מה שאין כן המנחה שאינה לכפרה יכלו לאכלה באנינות.
וכאשר צוה משה שיאכלו את המנחה ורצה גם כן לצוות שישרפו את שעיר החטאת. דרוש דרש ואיננו ושמע שכבר שרפוה. ואמר משה בלבו למה שרפו דוקא את השעיר ולא שרפו גם את המנחה ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה ודאי שרפוהו כמו ששרפוהו את עגל החטאת אשר לאהרן קודם שאירע לבני אהרן. וזה באמת אינו נכון וכשגגה היא כי מה שנשרף עגל החטאת הוראת שעה היתה. כמו שהביא רש"י לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים וכולן על פי הדבור. ולמה להם לשרוף גם שעיר החטאת. הלא חטאת חיצונה היא. ולכפרה באה. ושפיר קצף משה ואמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא ואתה נתן לכם לשאת את עון הקדשים לכפר עליהם לפני ה´. הכונה אין דומה שעיר החטאת אשר לעם לעגל החטאת אשר לאהרן אמת שניהם לכפרה הם. אכן הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. וא"כ הסברה נותנת שלא יאכל הכהן שהוא הבעל את חטאתו לכן נשרף עגל החטאת אשר לאהרן. מה שאין כן בשעיר החטאת אשר לעם. הכרח הוא שיאכלוה הכהנים. כי היא לשאת את עון העדה לכפר עליהם א"כ יאכלוה הכהנים והבעלים מתכפרים. הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה. הכונה איננה חטאת פנימה שצריך שרפה. הלא חיצונה היא. אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צויתי. כבר לעיל בפרשת החטאת )ו, כב( "כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא": וידבר אהרון אל משה הן היום הקריבו את חטאתם וגו´ הכונה לא אדוני ששרפנו את השעיר כמו ששרפו את העגל קודם שקרה לי המעשה ההוא. לא כן הדבר כי אם היום הקריבו בני )אף שאהרן הקריב אכן הקרבת הדם בכלל הקרבה היא והם הקריבו והמציאו אליו את הדם( את חטאתם, ואת עולתם. רצונו לומר של כל ישראל. תקראנה אותי כאלה. באותה שעה ממש מתו. ולא היה פנאי לשרפו מחוץ למחנה כמו העגל המוקדם. א"כ אי אפשר שנשרף מטעם זה כמו שנשרף העגל. ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה´. וידעתי ששעיר החטאת מצוה וחיוב הוא לאוכלה. אכן אמרתי אינו נכון לאכול חטאת שבא´ לכפרה באנינות ובעצבות ובצער לכן שרפנוה. וישמע משה ויטב בעיניו. כי באמת צוה לו ה´ שישרף מטעם שאמר אהרן. ופשוט ונכון הוא.
יד:לג-לד
וידבר ה´ אל משה ואל אהרן לאמר, כי תבאו אל ארץ כנען וגו´
כלשון הזה לא נמצא בכל התורה. ז´ פעמים נאמר בתורה שהקדוש ברוך הוא צוה למשה ולאהרן על מצות שנוהגות או תלויות בארץ. ונאמר בכולם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו´. ויקרא כ"ג י´. שם כ"ה ב´. במדבר ט"ו ב´. שם י"ח. שם ל"ג נ"א. שם ל"ד ב´. שם ל"ה י´. בלתי המקרא הזה שלא נזכר דברו אל בני ישראל ואמרת אליהם. ופשטות הלשון משמע שהקדוש ברוך הוא אמר למשה ולאהרן אם יבאו הם אל ארץ כנען: ולפי ענ"ד מקרא זה בכלל מה שאמרו חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין דף צ´ ע"ב אר"י מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה´ לאהרן הכהן וגו´ שגם מקרא זה ראיה ברורה שתה"מ מן התורה שמשה ואהרן יבאו אל ארץ כנען.
יח:כג
ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא
הקשתי למה הוצרך התורה להזהיר האשה שגם היא בכלל איסור זה. הלא אף אם לא הזהירה התורה ידענו שהוא כן. כי כבר אמרה תוה"ק איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. ואמרינן בתה"כ מה ת"ל לפי שנאמר איש אין לי אלא האיש שמוזהר על ידי אשה, אשה שמוזהרת על ידי האיש מנין ת"ל לא תקריבו הרי כאן שנים ע"כ. וכן נאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות. מה ת"ל לפי שנאמר איש שיכול אין לי אלא האיש שעושה שענוש כרת. אשה שעונשה כרת על ידי האיש מניין ת"ל נפשות הרי כאן שנים ע"כ. ולא מצינו שהזהירה התורה את האשה להשכב מאביה ומבנה ומאחיה וכדומה. לפי שכבר אסרה התורה לאיש לגלות ערות בתו ערות אמו ערות אחותו ומובן מאליו כמו שאיש מוזהר על אמו ובתו ואחותו כן מוזהר´ האם על בנה. והבת על אביה והאחות על אחיה. ולמה דוקא בשכיבת בהמה הוציאה התורה את האשה ולהזהיר בלאו וכרת ומיתה מיוחדת. ולמה לא תהיה בכלל אזהרת האיש ובכל בהמה לא תתן שכבתך. הלא אין סברה לומר לפי שהיא בהמה חסר´ הדעת לא יש איסור ועונש לאשה. מאחר שידענו שהאיש נסקל בשכיבת בהמה. שהוא בועל. כן האשה נסקלת בשכיבת בהמה שהיא נבעלת מבהמה. מה לי בועל ומה לי נבעל כמו בכל העריות: ואם תשיב שבאמת יש חילוק בשכיבת בהמה בין בועל לנבעל. שהתורה אסרה דוקא שכיבת האיש )בועל( בבהמה שנאמר לא תתן שכבתך. וכן ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה. שמשמע דוקא על איסור לבעול. לא להבעל. ולא היינו יודעין איסור ועונש לאשה להבעל אם לא אסרה התורה מפורש במקר´ מיוחד. זה ודאי אינו. הלא בכל עריות נאמרו לאיש בלשון בועל. ועכ"ז נכלל גם איסור לאשה הנבעלת. ועוד אמרינן במסכת סנהדרין )דף נד ע"ב( למדנו עונש לשוכב לנשכב מניין. ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת וכו´ אזהרה מניין ת"ל ובכל בהמה לא תתן שכבתך. אזהרה לנשכב מנין וכו´ רע"א אינו צריך הרי הוא אומר לא תתן שכבתך שכיבתך וכו´ ע"ש. וכן שם באיסור זכור אזהרה לנשכב מניין וכו´ רע"א אין צריך הה"א ואת זכר לא תשכב. קרי בה לא תשכב )פירש רש"י קרי ביה נמי לא תשכב. הכונה תיבת תשכב סובל ב´ כונות. בועל ונבעל( ע"ש: ומאחר שידענו שהתורה הזהירה וענשה לאיש להיות גם נבעל מבהמ´ והרי הוא אז בבחינת נקבה ואשה. ומה לה להזהיר עוד על האשה שלא תעמוד לפני בהמה וגו´ מי לא ידע זאת. שהיא בכלל האיסור והעונש של האיש ובכל בהמ´ לא תתן שכבתך. כשאר כל העריות.
ואגב אזכיר לשון הרמב"ן שהוא פלא בעיני ולא זכיתי לדעתו: וזה לשונו בפירושו על התורה בפסוק ובכל בהמה וגו´: וכתב רבי אברהם אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי. הנה לא תשכב אזהרה לשוכב ונשכב. ואם כדבריו למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך כי הנשים בכלל האזהרות בכל התורה וכו´ ע"ש. וקשה הלא על פי האמת לשון הש"ס הנזכר )סברת ר´ עקיבא שהלכה כדבריו( מפרשין כונת הפסוק לא תתן שכבתך. וכן לא תשכב גם על הנבעל. מדוקדק כמו שפירש האבע"ז הן שכבתי אמש. וכן כתב הרמב"ם בפירושו סנהדרין פ"ז הבא על הזכור ועל הבהמה וז"ל ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה והוא הנקרא נרבע לזכור וכמו כן איש שהבי´ בהמה על עצמו וזה נקרא נרבע לבהמה הוא בכלל באמרו יתברך שוכב עם בהמה וכו´ עכ"ל. הרי מוכח שבאמת דרשו חכז"ל ופרשו בדרך פשט שכיבה ותשכב גם על הנבעל. ומה עון מצא הרמב"ן בפירוש ר´ אברהם שהוא אמת ומוסכם על פי הש"ס: ומאחר שפירוש הראבע"ז אמת. צריך ישוב קושי´ הרמב"ן למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה וגו´. והוא הדבר אשר הקשיתי למה הזהירה התורה באיסור זה בקרא מיוחד לאשה יותר מכל שאר עריות. וחלילה לומר שתוה"ק משתמשת בשפת יתר. ובאין ספק שהכרח הוא להזהיר האש´ על ככה ולא נלמד מאזהרת האיש כמו בשאר העריות. שהאש´ בכלל לכל העונשין. מה לי בועל מה לי נבעל. ועלינו מוטל לחקר בדבר לדעת ההפרש בין שכיבת בהמה לשאר עריות באשה.
וזה לשון הרמב"ם )כמדומה בספר המצות( הביא בעל ספר החינוך בפרשת אחרי מות )מצות רי"א( במצוה ואשה לא תעמד לפני בהמה. זה מצוה בפני עצמה בחשבון המצות ואינו נכנסת בכלל המצות שלפניה לפי שאיסור הזכר לבוא על הבהמה. ואסור האשה שלא תביא בהמה עליה ב´ איסורין חלוקין הן לולי הלאו שבא עליהן בפי´ לא היו נלמדים זה מזה. וראיה ממה שאמרו ז"ל בפ"א דכריתות ל"ו כריתות יש בתורה ומנו אותם ומנו בכללם הבא על הבהמה לאחד והאשה המביאה בהמה על עצמה לאחד עם היותם מונים שם כללי עניינים עכ"ל: והנה אמת בלשונו הזהב. אכן לא כתב הסיבה למה יהיו ב´ איסורין חלוקין. למה לא יהיה בכלל איסור האיש. וגם על לשון המתניתין דכריתות אנחנו שואלין למה לא חשב ומנה התנא הבא על אמו והאשה המביאה בנה עליה וכן בכולם. ולמה דוקא בשכיבת בהמה הזכיר התנא שניהם. )ובאמת על התנא לא יש בעצם לדקדק כן כל כך כי הוא הולך ומונה לשון התורה. שגם תוה"ק הזהירה דוקא בשכיב´ בהמה איש ואשה מה שאין כן בשאר עריות(.
ושנים הרבה עמדתי על הדבר הזה ולא ידעתי באר. וחפשתי בספרים ולא מצאתי טעם וסיבה: ובחסדי אל יגעתי ומצאתי טעם טוב וסיבה חזקה. שהכרח הוא להזכיר ולהזהיר גם לאשה. ואינו דומה לשאר עריות: אין ספק אצלי אם לא הזהירה התורה לאשה בלאו ומיתה מיוחד´. מדעתנו לא נדע איסור ועונש לה והטעם אמת הדבר שהזכירה התורה בכל העריות לשון לא תקריבו ונכרתו הנפשות לשון רבים שמורה על האיש והאשה: ששניהן מוזהרין ונענשין בכרת ובמיתת בית דין. וזה שייך דוקא במין שהוא מגדר האדם שיש לו דעת וידע האיסור שיש בדבר. ושייך בו אזהרה ועונש כרת ודאי הדעת נותנת שאשה בכלל האיסור והעונש כמו האיש. כי מה לי בועל ומה לי נבעל. מה שאין כן באיסור שכיבת בהמה לא שייך לומר לא תקריבו הרי כאן שנים. או ונכרתו הנפשות הרי כאן שנים. כי אם התורה אסרה לאיש לשכב עם בהמה שהו´ הבועל שעשה מעשה אשר לא יעשה ונסקל עליה )והבהמה ודאי פטורה ממיתה בדרך עונש. כי אין לה דעת ולא בחירה ולא רצון ועונש כי אם נסקלת מטעם קלון ותקלה כידוע(. ואם הבהמה בועלת את האיש. הסברה נותנת שהוא פטור. כי הוא לא עשה מאומה. ישב )שכב( ולא עשה. על דרך שאמרו חזכ"ל )סנהדרין עד ע"ב( אסתר קרקע עולם היתה. מה שאין כן בזכור שהשוכב והנשכב שניהם באיסור ובסקילה. ששם ההזהר´ והעונש על שניהם. שהם בעלי דעת. ושפיר אמר הקרא תועבה עשו שניהם מות ימותו דמיהם בם. מה לי בועל ומה לי נבעל: אולם בשכיבת בהמה נזכר דוקא איסור שכיבה רצונו לומר בועל דוקא רצונו לומר שאדם אסור לבא על הבהמה ויומת. ולא שייך בו לומר עונש לנשכב שהרי היא בהמה חסר דעת ואם כן לא עלתה על דעתנו שאשה אסורה לעמד לפני בהמה. כי לא עשתה מאומה. והבהמה היא העושה. והיא ישבה ולא עשתה. ואף שגם בכל העריות לא עשתה מאומה. כי היא נבעלת ועכ"ז חייבת ונסקלת ונשרפת ונהרגת ונחנקת ונכרת´ ונלקית: שם הזהירה התורה מפורש ששניהם בכלל.
לכן הכרח הוא לומר שגם בבהמה אשה לא תעמוד לפני´. אף שהיא לא עשתה מאומה. ומאחר שידענו שגם האשה בכלל הזה שפיר ידענו שגם האיש הנרבע מהבהמה בכלל ההזהרה והעונש ומפרשין שכבתך תשכב שהוא כולל גם הנבעל ושפיר מקשה הש"ס מצינו אזהרה ועונש לרוב´ )בא על הבהמה( לנרבע מנין ת"ל ובכל בהמה וכו´. כל זה ידענו ולמדנו אחר שראינו שהתורה אסרה וענשה גם לאשה לעמד לפני בהמה. ותומת על ידה. אף שהיא נרבעת ולא עשתה מאומה. כן באיש הנרבע מהבהמה. שהוא דומה לאשה. ונסקל על ידה. כמו האשה. )על דרך שהביא תוספות בד"ה אלא אנוס במסכת כתובות )דף לט ע"ב( אביי ורבא לא הוו משנו הכי אלא בתר דגלי קרא בהדיא( אכן אם לא אסרה התורה מפורש באר היטב לאשה שכיבת הבהמה ודאי לא היינו מחייבין לאיש הנרבע מהבהמה. ובודאי היינו מפרשין ובכל בהמה לא תתן שכבתך דוקא על הבועל שאדם הוא הרובע דוקא ואף שבזכור מפרשין ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. גם על הנרבע. ולמה לא מפרשין גם לא תתן שכבתך על הנרבע מהבהמה יש לחלק בזכור הכרח הוא לנו שהתראה היא והעונש גם על הנרבע שנזכר תבל עשו שניהם יומתו דמיהם בם מה שאין כן בבהמה שבודאי שהבהמה לא הוזהר´ ולא נענשה. היינו אומרים שאיסור והעונש דוקא על האדם הרובע לא הנרבע ולא תתן שכבתך דוקא נאמר על הרובע אכן מאחר שראינו התורה אסרה וענשה גם לאשה לעמוד לפני בהמה. ודאי מוכרחי´ אנחנו לומר לא תתן שכבתך מורה גם על איסור נרבע להרבע.
והנה מאחר שידענו האיסור גם באשה הנרבעת. זה לנו למופת שכל שכיבה מורה אף על הנשכב כמו הן שכבתי אמש את אבי. כדבר הראבע"ז ונכון שפירש כן.
ובהנחה זאת נראה לי לפרש מה שאמרינן )סנהדרין ע"ד ע"ב( והא אסתר בפרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה. פירש רש"י קרקע עולם היתה. אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה ע"כ: וקשה לי למה לא נאמר כן בכל העריות אשה קרקע עולם היא ולא עשתה מעשה כי אם הבועל. והלא אין הפרש בין בועל לנבעל בכל עריות שבתורה שהאשה נהרגת אף שלא עשתה מעשה והיא קרקע עולם. וא"כ מה מתרץ הש"ס אסתר קרקע עולם היתה ואין מחויבת למסור נפשה על חטא זה: ולדעתי ברור הדבר שבודאי בכל איסורי התורה הדעת נותנת שאין ראוי לעונש כי אם העושה המעשה הרע ההוא. וכן נזכר בכל עניני´ אלה לשון עשיה מעשה ממש. אכן במי שנעשה בו המעשה פטור הוא. כי הגוף ההוא דומה לאונס ישב ולא עשה. אכן גזרת הכתוב הוא שבכל העריות האזהר´ והעונש על שניהם על האיש ועל האשה. )ואולי הטעם שגם היא נהנית ממעשה הזה )קמא ל"ב ע"א הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד ע"ש( וראויה לעונש אף שלא עשתה מעשה. אכן מצינו שנהרגה אף שלא יש לה הנאה. כי במשכב השני אין לה הנאה. וכן הנרבע והנשכב מזכר או מבהמה ואין לו הנאה עם כל זה יהרגו. ומוכח שגזירת הכתוב הוא ולא שבכל פעם אמרינן שהנאה היא כמעשה( וא"כ בכל העריות אף האשה נענשה ונהרגת אף שהיא קרקע עולם ולא עשתה מעשה. כי גזרת הכתוב הוא. אול´ מה שאינו בכלל העריות האסורות מן התורה ובהן כריתות ומיתת ב"ד שלא נאמר בהן הנפשות העושות וכדומה שמורה על שניהם בועל ונבעל. הסברה שאשה שהיא קרקע עולם פטורה וכמו שאמרתי. שהכרח הוא להזהיר? ולהעניש האשה לעמוד לפני בהמה. ואינו בכלל הנפשות העושות. לפי שאין שייך האזהרה לשניהם. ואם לא הזהירה התורה על האשה לא היינו לומדין משארי העריות. כן הדבר בבעילת גוי. ודאי אינו בכלל העריות שיש בהן כריתות ומיתות בית דין ולא שייך לומר על הבעילה זאת הנפשות העושות. ואף אם יש כרת או מיתת בית דין מצידה כגון שהיא נדה או אשת איש אכן אין שייך לומר בנפשות העושות כי אין הגוי מצווה על העריות ולא שייך בו כריתות: ואם תשיב הלא בן נח מצווה על איסור אשת איש. ואם גוי בא על אשת איש ישראלית למה לא תתחייב האשה כמו שבא עליה אחד מכל העריות אביה אחיה או בנה. אף שהיא קרקע עולם. הלא בנידון זה שניהם מצווים על איסור זה. כי גם הגוי מצווה על אשת איש.
יש לחלק כי אין איסור אשת איש )ושאר ה´ העריות שאסורות לו( לבן נח בכלל העריות האסורות לישראל. שהם לישראל בלאו ובכריתות ובמיתת בית דין. מה שאין כן בבן נח. שהם דוקא בלאו )כי אם שבן נח נהרג על איסור הלאו( ודבק באשתו. ולא באשת חברו. וגם אמנם אחתי בת אבי אך לא בת אמי היא ולא שייך בבן נח עונש כריתות. ולא שייך בו הנפשות העושות וא"כ בן נח שבא על אשת ישראל. אף שהוא נהרג היא פטורה מטעם שקרקע עולם היא. ושפיר מתרץ אביי אסתר קרקע עולם היתה. ואינה מחויבת למסור נפשה על בעילת אחשורוש שהוא גוי ואינה בכלל הנפשות העושות לחייב גם הנבעלת.
אכן בבעילת ישראל ודאי לא אמרינן שאשה קרקע עולם היא מטעם שאמרתי שהיא בכלל כל העריות לחייב הנשכב והנבעלת אף בלא מעשה. ושפיר אמרינן אף נערה המאורסה תהרג ולא תעבור. שהיא מחויבת למסור נפשה אף שלא עשתה מעשה. שבכל עריות שבתורה אשה נהרגת בלא מעשה. מה שאין כן בבעילת גוי. ודאי אשה קרקע עולם היא ואינה מחויבת למסור נפשה.
ותוספות במסכת סנהדרין )דף עד ע"ב( בד"ה והא אסתר גרס אף נערה המאורסה יהרג ואבועל קאי דעביד מעשה אבל הנערה עצמה שהיא קרקע עולם אין חייבת למסור עצמה ע"כ ע"ש: ולפי דעתי ודאי גרסינן תהרג ובבעילת ישראל לא אמרינן שאשה קרקע עולם היא: ולולי שאמרה התורה ואשה לא תעמוד לפני בהמה וגו´ והרגת את האשה וגו´ תפטר האשה ממיתה לפי שהיא קרקע עולם. ולא עשתה מאומה כמו בשכיבת גוי. אכן גזירת הכתוב הוא שבשכיבת הבהמה. אף שאינה בכלל שאר עריות. שאין שייך בה הנפשות העושות. אשה תהרג אף שהיא קרקע עולם. כמו בשאר עריות ממש ופשוט הוא.
ונחזור לענין הראשון. שתמהתי על לשון הרמב"ן מה שכתב על פירוש הראב"ע הן שכבתי אמש את אבי: לדעתי הרמב"ן סובר הלכה כר´ ישמעאל. אזהרה לנשכב מלא יהיה קדש בבני ישראל )וכן מצינו במסכת ברכות מ"ט ע"ב שהלכה כר´ ישמעאל כנגד ר"ע שאומ´ ברכו את ה´ המבורך ע"ש( וזה לשון ספר החינוך בפרשת אחרי מות בסי´ מצות ר"ט וראיתי להרמב"ן ז"ל שלא יסכים גם הוא בלאו הזה )לא יהי´ קדש( עם התרגום. אבל יאמר כי לאו דלא יהיה קדש יבא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש. קדש. והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום וכו´ ע"ש.
כב:ח
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה´
במסכת מנחות )דף מה ע"א( מקשה הש"ס על מקרא )יחזקאל מד, לא(: "כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים הכהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי: יש לפרש למה לא דקדקו כן על מקרא הנזכר בתורה נבלה וטרפה לא יאכל. וכל הפרשה בכהנים דבר. וכאלו נאמר לא יאכל הכהן. ודאי נוכל גם כן לדקדק הכהן הוא דלא יאכל הא ישראל יאכל.
ונראה לחלק בין שני מקראות ולשונות אלה. שהתורה הזהירה בפרשה זאת שלא יקרב הכהן אל הקדשים בזמן שטומאתו עליו והזכיר כל מיני טומאה אשר יטמא בה. ואלו הן טומאת צרעת. טומאת מת. בעל קרי. מגע שרץ. וטומאת אלה לא נמצא בטומאתן איסור מצד עצמן. והזכיר עוד טומאה אשר בה צד איסור מצד עצמה שאי אפשר להטמא בלתי שעשה דבר איסור. והוא טומאת נבלת עוף טהור שמטמא´ בבית הבליעה. שיש בה איסור אכילת נבלה וטרפה. והיה ראוי לומר או איש אשר יאכל נבלה וטרפה יטמא בה. אכן לשון תוה"ק לשון נקי הוא מלומר ואיש אשר יאכל נבלה וטרפה הרי איסורא קעביד. ובחרה לשון זה בשלילה נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה שמשמע ואם אכל נטמא בה. שהשמיע´ לנו שתי מצות כאחד. שלא יאכל נבלה וטרפה ואם אכלם יטמא. ואם כן אין מקום לדייק כהן הוא דלא יאכל וכו´ כי מדרך צחות ונעימות הלשון כמעט הכרח הוא לומר כן. מה שאין כן במקרא דיחזקאל כל נבלה וטרפה וגו´ לא יאכלו הכהנים הוא ענין נפרד. מאמר בפני עצמו. לא נמשך לא למעלה ולא למטה. ודאי יש לדקדק מה בא ללמדנו וכי הכהנים הוא דלא יאכלו וכו´.
כג:מג
למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים
בדרך הפשט הפשוט הכונה שידוע שישראל הי´ במצרים משועבדים בתכלית השפלות כמעט כאסורים בשלשלת הברזל ולא הניחום המצרים לצאת חוצה והכל מושלים בהם. וכאשר עשה ה´ במצרים שפטים והניחום לצאת לחירות הוכרחו ישראל בדרך לעשות להם סוכות בעת חניתם ובלילה. והיתה להם ישיבה זאת בסוכות אלה לשמחה ולתענוג גדול באמרם אתמול שלשום ישבנו בבתים כאסורים בבית הסוהר ובבית הבור כי הכל משלו בנו וכעת אנחנו בני חורין. בדרך משל איש אחד היה אסור בשלשלת של ברזל זמן רב בבית המלך בבית נאה ויפה. ולבסוף היה לאל ידו לשבר השלשלת ויברח ויצא לחירות. ובדרך לן בסוכה אחת או בתוך עצי היער. וישמח בזה שמחה עזה כי ידע שהוא בחירות וברשותו ולא כמאז וכמקדם. וזה שאמר המקרא בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח וגו´ כל ישראל מחויבים לשבת בסוכה לזכרון לחירות ולשמחה שהושבתי את ישראל בסוכות. שהייתי בעזרם שיצאו לחירות משעבוד מצרים וישבו בסוכות ושמחו שמחה רבה בשבתם בסוכות אלה על פדות נפשם כי ידעו שיד מצרים לא ימשלו עוד עליהם.
כד:יח-כ
ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וגו´ שבר תחת שבר עין תחת עין וגו´
ומאחר שמבואר שנפש תחת נפש בהמה הכונה תשלומין ודאי נכון הדבר לומר גם בדרך פשט המקרא )לא דוקא בדרך קבלה לבד( שמה שאמרה תוה"ק שבר תחת שבר עין תחת וגו´ הכונה תשלומין דוקא. לא מעשה ממש: ואולי יש לומר שמה שנכפל כאשר עשה כן יעשה לו. כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ומכה בהמה ישלמנה נכפל הכונה אמת הדבר שראוי הוא ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו מעשה ממש שבר תחת שבר וגו´ אכן לא כן הוא כי אם כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו רצונו לומר תשלומין. ממון. נתינה. כמו ומכה בהמה ישלמנה. שנזכר לעיל נפש תחת נפש ועם כל זה הכונה תשלומין. כן בשבר תחת שבר וגו´ הכונה ממון.
| 
בסיוע ובעידוד משפחת מאיר שורץ
