א:א

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ

המקרא הזה הוא כמו הקדמה לכל הדברים. קודם כל דבר תדע ותאמין באמונה שלימה שבראשית ברא אלהים שמים וארץ יש מאין אף אם יפתך יצרך לאמר אין לך מופת מוחלט על זה. והכל מקרה: ואם נשרש האמונה הזאת בלבבך אז תלך בטח דרכך ברכי ומשפטי ה´. ותאמין שגם אלה נצחיים ואמתיים הם.

וזה שאמר המשורר האלהי ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך. הכונה אני מאמין שראש דברך. דבור הראשון שבתורתך בראשית ברא אלהים וגו´ הוא אמת. ועל ידי אמונה זאת ולעולם כל משפט צדקך. שידעתי שכל מצותיך ומשפטיך הם נצחיים ואמתיים.

א:ג

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים

אמרינן בבראשית רבה פרשה כ´ בתורתו של ר´ מאיר היה כתוב כתנות אור וילבשם. אמרתי רמז לדבר שנשמת ר"מ בבחינת אור. יהי אור. ויהי אור וירא אלהים. סוף תיבות ר´ מאיר. או וירא אלים את אור כי טוב סוף תיבות מאיר.

א:ג

ויברך וגו´ אשר ברא אלים לעשות

כונת לעשות שיפעול כח טבע בעולם שנברא )כח ההוא( בו´ ימי המעשה. ומאז והלאה לא יברא ה´ בריאה חדשה. כי אם כח הטבע שברא בימי המעשה. הוא פועל ועושה עד עת קץ בו שבת לעשות )כמו מלעשות( מכל מלאכתו אשר ברא אלהים: גם יש לומר שתכלית הבריאה היא העשיה. שהשם ברא את האדם לעבד ולשמור כידוע שגם אדם בגן אלהים הוכרח לעשות עבודה ושמירה )לעבדה ולשמרה( שמורה על קיום מצות ה´ לעשות ולהשמר )לא תעשה( וזה אשר ברא אלהים לעשות.

)א(: נשאלתי מאיש המוני הלא ראינו שהקב"ה מוריד הגשם והשלג מן השמים בשבת ומרוה את הארץ והולידה והצמיחה. והרי זו מלאכה גמורה. והלא הקב"ה שומר שבת. והשבותי לו הכלי מורה ומשמיע השעות )או הרע( אשר לך השמיע קול בשבת ואיך תניח לעשות כן בביתך. והשיב הלא תקנתיו קודסטרס הכנסת שבת. ובשבת איני עושה בו מאומה. ומאליו ומעצמו מורה ומשמיע קולו. ואמרתי לו כן הדבר )כביכול( במעשה בראשית. שהכל יכול ברא בו´ ימי המעשה את השמים ואת הארץ וגו´ ובכלל זה גם כח הטבע אשר יפעול מיום הו´ והלאה ואף אם ירד גשם ושלג ומצמיח בשבת. כל זה נעשה מכח הטבע של ו´ ימי המעשה והבן.

ב:ד

אלה תולדות שמים וארץ בהבראם

ה´ זעירא. דרשו חכז"ל בהבראם בזכות אברהם אותיות הבראם. ומאחר שנקרא בתחלה אברם חסר ה´. מרומז גם כן בתיבת הבראם ה´ זעירא. כאילו אינו. ונקרא בראם אותיות אברם. אכן לקמן )דף ה ע"ב( לא דרשו בתיבת הבראם בזכות אברהם לא נרמז אות ה´.

ב:כג

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי

אמרינן במסכת נדה )דף לא ע"א( ת"ר שלשה שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצצמות וכו´ אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר וכו´ ע"כ. ומוכח שעצמות הן מהאב והבשר הוא מהאם. אולם בפעם הזה שנים. העצם והבשר ממני. כי אדם הי´ לחוה כבחינת אב ואם. וזה שאמר זאת הפעם דוקא.

ד:ז

לפתח חטאת רובץ וגו´

על זה רמזו חכמינו ז"ל ? הבא לטמא פותחין לו הפתח אשר שם החטאת ותיכף נכנס ומחטיאו.

ו:ג

ויאמר ה´ לא ידון רוחי באדם לעולם בשנה הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה

פירוש לא ידון רוחי באדם שחלק שכלית הוא תמיד בדין וריב עם חלק הבשרי הגשמי והבהמי שבאדם. להכריחו ללכת בדרך שכלי. ואמר ה´ לא יהיה זה לעולם ר"ל זמן רב כמאז וכקדם שחיו כמעט עד ערך אלף שנים. ולמה יצטער חלק אלוה ממעל. רוח האדם כל כך זמן רב לריב ולמצה. ואם נאמר אולי באורך הזמן. יכניע חלק הבשרי והגשמי וישמע לקול רוחו. ואם כן טוב וישר ונכון הוא שיאריכו ימיו הרבה והשיב בשגם הוא בשר וגו´ אמרינן במס´ חולין )דף קלט ע"ב( משה מן התורה מניין בשגם הוא בשר פירש רש"י בשגם גמטריא כמו משה. ור"ל הלא האיש המושלם בעולם היה משה והיו ימיו מאה ועשרים שנה: נמצא שבמשך זמן מה יכול המבקש הטוב והשכלי להגיע עד תכליתו. ולמה אאריך לו שנותיו. הלא אין דבר תלוי באריכות השנים וראיה ממשה.

ו:ח

ונח מצא חן בעיני ה´

אמרינן במסכת יומא )דף פג ע"ב( ר´ מאיר הוה דייק בשמא. אמרתי ראיה לדבר מתוה"ק נח מצא חן בעיני ה´. נח אותיות חן. ויהי ער רע בעיני ה´. ער אותיות רע. מוכח שהשם גורם.

ו:ט

את האלהים התהלך נח

כבר ספר המקרא בגנות אנשי הדור ההוא שהתערבו בני האלהים )לפי קצת המפרשים דהיינו בני הגדולים החשובים השרים השופטים. עיין ברמב"ן( עם בנות האדם. המון העם. ויקחו מהן נשים וילדו להן. אולם נח לא הלך בדרך הזה. כי אם דבק והלך עם הגדולים החשובים הנקראים בני האלהים ומהם נשא אשה. וזה שאמר את האלהים התהלך נח ויולד שלשה בנים וגו´ כולם מיוחסים ובכלל בני אלהים אלה. )לפי זה את האלהים חול הוא(.

ח:כו

ויאמר ברוך ה´ אלהי שם

היה ראוי לומר ברוך שם כמו שאמר להיפך לכנעו ארור כנען. ויאמר ברוך ה´ לרמז שה´ יהיה תמיד מבורך בפי שם שיברך תמיד ה´ על חסדיו ועל ברכותיו ועל הטובות שעשה לו.

יג:יד

וה´ אמר שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה וגו´

ולקמן קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה: יש לפרש הלא כבר אמר שא נא עיניך. לד´ רוחות. וכל מה שהוא רואה יתננו לו. ולמה צריך לומר שנית קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. למה צריך הליכה לאחר שהבטיח לתתו לו בראיה.

ואמרתי דרך הלציי שאמרינן במסכת בכורות )ריש פ"ט?( ט"ז מיל שלטא עינא דאדם )דרועה( והנה בראיה לד´ רוחות לא יראה כי אם ל"ב מיל ממזרח למערב וכן ל"ב מיל מצפון לדרום. ולא יזכה יותר כמו שאמר באר היטב כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה. וא"כ איך אפשר שיזכה בראיה זא´ כל הארץ שארוכה מארץ מידה. לכן אמר לו שנית קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ר"ל שילך בכל הארץ ובכל מקום תכונתו ומעמדו ישא עיניו לכל ארבע רוחות. ובאופן זה באמת יכלול בראיה זאת כל הארץ. כי בסוף ט"ז מיל שראה. בהגיע שם ישא עיניו שנית. וכן יעשה באורך וברוחב של כל הארץ.

יד:יב

ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברהם ואת רכשו

ראוי לומר ויקחו את לוט בא אחי אברהם ואת רכשו לרמז שזכה לרכוש בזכות אברהם שהיה בן אחיו. והוא גרם לו רכוש כמו שנאמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים.

טו:יג

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

תיבות בארץ לא להם נראה כמיותר. מאחר שאמר כי גר יהיה ידענו שהוא בארץ אשר לא לו. כי בארצו לא נקרא גר: הכונה לא להם לא לגרים אלא לאנשים אשר זרעך גרים אצלם. ומעלה הוא לגר אם גם האנשים ההמה גרים הם. ולא יכלו כל כך להשתרר עליהם. כי יאמרו להם הלא גם אתם גרים כמונו. ואולי זה הדבר שעשה יוסף הצדיק למצרים )לקמן מז, כא( ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. ועיין רש"י.

יח:ד

יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם

משמע על ידי שליח והוא לא הביא ולא שפך המים על רגלים כמו שעושה בעל הבית לאורחים חשובין: הכל הוא בעצמו. הטעם לפי שסבר שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם. וחשש אולי על ידי נתינת ושפיכת המים יגע באבק ויטמא. שעבודה זרה מטמא כנדה. והוא אכל חולין בטהרה. ומטעם זה לא הביא לחם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאה העסה. לכן צוה להביא מים ולשפך על רגליהם על ידי אחר.

כ:ו

ויאמר אליו האלהים וגו´ על כן לא נתתיך לנגע אליה

יש לדקדק הלא אמר אבימלך ובנקיון כפי עשיתי זאת. פירש רש"י נקי אני מן החטא שלא נגעתי בה. והשיב לו ה´ בתם לבבך עשית זאת. פירש רש"י אבל נקיון כפים אין כאן ואמרינן במדרש הדא אמרה משמוש ידים יש כאן )ושקר אמר אבימלך ובנקיון כפי( ויש להקשות איך אמר לו ה´ על כן לא נתתיך לנגוע אליה. הלא נגע בא במשמוש ידים. ועוד יש לדקדק שבכל מקום מצינו לשון נגיעה בב´ אל תגע בו הנוגע בהר. אל תגע בי ולמה נאמר כאן לנגוע אליה. הל"ל לנגוע בה: ונראה לי שלשון נגיעה שייך בעשרים וארבעה ראשי איברים הנזכרים במסכת נגעים )פ"ו מ"ז( ראשי אצבעות ידים ורגלים. ןראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי הדדים שבאשה. ולשון אליה מורה על ביאה כמו שנאמר ויבא אליה. בא אל שפחתי. וזה שאמר על כן לא נתתיך לנגוע אליה ר"ל אמת שנגעת בנ במשמוש ידים. אכן לנגוע אליה. והוא הנגיעה בראש הגויה לקרב אליה. דהיינו לבוא אליה. זה לא נתתיך וק"ל.

כ:ז

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא

יש לדקדק מה נתינת טעם היא כי נביא הוא: ואמרתי בדרך דרוש אמרינן במסכת נדרים )דף לב ע"ב( ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאו מאברהם וגו´ מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה´ לאדוני וגו´ ע"ש: והנה מוכח שיש לאברהם דין כהונה והא כהן. עיין זהר כי תשא )דף קכט ע"ב( וז"ל דהא אברהם סבא כהנא רבא: ויש להקשות הלא אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה. וא"כ איך אמר הקב"ה לאבימלך ועתה השב אשת האיש. הלא הוא אומר בלבו ודאי שבא אבימלך על אשתו. ואף שנאנסה. אסורה לו: אכן אם ידע אברהם שלא בא אבימלך עליה ודאי מותרת לו: וזה שאמר ועתה השב אשת האיש. וא"ת הלא הוא כהן. ואיך מותר בה ומה תועלת יש לו אם אני אשיבנה לו. לכן השיב לו כי נביא הוא. ויודע שלא באת עליה. ולא נאנסה. לכן מותרת היא לו וק"ל.

כב:ג

וישכם אברהם בבקר וגו´ ויבקע עצי עלה וגו´

יש לפרש וכי לא ימצא שם בהר המוריה מעט עצים עד שהוכרח להוליכם עמו מהלך כשלשה ימים. ועוד מה הוא הכונה עצי עולה. משמע שהם משונים משאר עצים. הל"ל ויבקע עצים ויקם וגו´.

אלא נראה לי בלתי ספק שפסוק מרמז על מה שנזכר במסכת מדות )פ"ב מ"ה( לשבת העצים וכו´ וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. ואברהם ודאי היה נזהר בזה לקחת עצים שאין בהם תולעת או רקבון. ופן ואולי לא נמצא כאלה שם בהרי המוריה. לקחם עמו מביתו.

כב:ו

את האש

הכונה כלים להוציא אש. כי אין סברא לומר שיוליך אש עמו כמהלך שלשת ימים.

כב:יג

אחר נאחז בסבך בקרניו

על פי רמז יש לומר שמרמז אלישע אחר כשנכנס לפרדס טעה ואמר שח"ו שתי רשויות וב´ כמות שהם. וזה אחר ר"ל ר"ל אלישע אחר נאחז בסב"ך ר"ת בס´פק ב´ כ´וחות על ידי חקירותיו וזה בקרניו.

כג:ד

תנו לי אחזת קבר עמכם וגו´ במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתיך

הם הבינו מה שאמר תנו לי אחוזת קבר עמכם שבקש לקבור שרה בתוך קברותיהם ואמרו לו במבחר קברינו וגו´ אפילו בקבר היועד לאנשי´ לא ימנעו לך. והשיב אברהם לא אדני שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר ויתן לי את מערת המכפלה וגו´.

כד:ב

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו

ב"ר )פרשת נ"ט?( שהיה זיו איקונין שלו דומה לו ע"כ: לדעתי שדורש זקן ביתו שהיה ראוי לומר זקן )בסגו"ל( כמו ירך ירך המזבח. כתף כתף המשכן. גדר גדר השדה. וגם מן זקן היה ראוי לומר זקן ביתו. זקן )בשבא ופתח( הוא מן זקן )שני קמצי"ם( בראש או בזקו. בזקן עמשא )אמת שמצינו גם כן מן חצר חצר המשכן שב"א ופת"ח(. אכן מאחר שיש מקום לטעות ולומר זקן ביתו הוא מן זקן )שני קמצי"ם( ודאי היה ראוי לומר זקן )בסגו"ל( כמו ירך כתף גדר )כולם בששה נקודות(: וזה שדרש המדרש שבאמת הוא מלשון זקן )שני קמצי"ם( שהיה דומה לו. וזקן הוא הדרת פני האדם. )כמו שנזכר בש"ס על ר´ יוחנן הדרת פניה לא היה לו הכונה זקן. והוא זיו איקונין שלו(.

כד:נב

ויהי כאשר וגו´ וישתחו ארצה לה´

פירש רש"י מכאן שמודים על בשורה טובה. יש לדקדק הלא כאן לא נזכר שברך ואמר ברוך ה´ כמו שבאמת אמר כמו שנזכר לעיל כבר שתי פעמים. ולמה לא פירש רש"י כן לעיל במקומו במקום שנזכר שאמר ברוך ה´ ויקד וישתחוה.

ונראה לי שבאמת הדין עם רש"י שפירש כן כאן. כי לעיל כמעט אינו נכון היה לאליעזר לברך. כי עדיין לא ידע אם באמת הדבר כן. כי ניחוש בעלמא היה כמו שאמרינן במסכת חולין ועיין תוספות במסכת תענית בענין שלשה שאלו כהגן. ואיך יוכל לברך מספק. וא"כ אין ללמוד מברכה זאת שברך אליעזר. שמברכים ומודים על בשורה טובה. אכן בסוף שבאמת השיבו לו כאשר עם לבבו. והיא בשורה טובה. מכאן מוכח באמת שמודים על בשורה טובה. ומה שלא נזכר שברך הטעם מאחר שברך כבר. אף על פי שהיה מספק. כבר יצא מחיוב ברכה ולא יוכל לברך שנית. כמו שנזכר מי שברך על הספירה בבין השמשות והוא ספק יום ספק לילה. מחויב לספור שנית בשעה שהוא לילה ודאי. אבל לא יוכל לברך שנית כי כבר יצא מחיוב ברכהבשעה שברך מספק. אכן השתחואה יוכל לעשות אף כבר ברך ועכ"ז מוכח מכאן. אף על פי שלא נזכר שברך אז. שמודים ומברכים על בשורה טוב אמן. )ומצאתי במדרש רבה שפירש כן על ויקד האיש שבפעם ראשון ע"ש. וצ"ע. ועיין ברא"ם(.

כז:ב

ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי

ראוי לומר לא אדע יום מותי. ידעתי הוא לשון עבר. והלא עד היום לא ידע: לרמוז בא. מה שזכיתי לזקנה מטעם שלא ידעתי יום מותי. לכן מידי יום ביומו אמרתי בלבי פן ואולי קרוב הוא. ויראתי מה´ שלא אחטא. על דרך שוב יום אחד קודם מותך. ועל ידי זה זכיתי לזקנה.

כז:יב

אולי ימשני אבי וגו´

ולא חשש על קולו שיכירנו בקול שהוא יעקב. וזה ודאי כי הכרח לו לדבר עם אביו וישמע קולו. וחשש על ספק אולי ימשהו אביו. הכרח לומר שיעקב ידע לשנות קולו כקול עשו שלא נודע בקולו שהוא יעקב. ובלתי ספק זה כונת רש"י לקמן הקול קול יעקב וגו´ פירש רש"י שמדבר בלשון תחנונים יקום נא וגו´ ולא פירש כפשוטו שהכיר שהוא קול יעקב. כי ודאי לא הכירו בקול כמו שכתבתי והכרח לומר שמה שאמר הקול קול יעקב הכונה על לשון תחנונים.

כז:כו

ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני

מאחר שעלה ספק בלב יצחק שאינו יעקב אמר לו שיגש וישקהו להבחין אם גם שארי חלקי גופו שעירות כעשו. כי מה שמצא ידיו כן אולי תחבולה היא. אכן רבקה הצדקת והחכמה חששה כבר לזה והלבישה עורות גדיי העזים גם על חלקת צואריו. והרגיש יצחק בשעה שנשקהו וחבקהו שכל גופו שערות.

כז:מו

ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת וגו´

רבקה לא גלתה ליצחק מחשבת ודברי עשו כדי שלא לצערו. ובקשה טעם וסיבה לאמר ליצחק למה שלחה יעקב למרחקים לכן אמרה קצתי בחיי וגו´ והכרח הוא לשלחו חרנה לבית בתואל.

כט:יד

אף עצמי ובשרי אתה

מרמז שקרובו הוא הן מצד האב והן מצד האם. המרומזים בתיבת עצם חלק האב. ובשר חלק האם. עיין מה שכתבתי לעיל בפסוק זאת הפעם עצם מעצמי.

כט:כא

ויאמר יעקב וגו´ ואבואה אליה

פירש"י והלא קל שבקלין אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אומר כן. יש לדקדק הלא מצינו לשון זה כמה פעמים שרה אמרה אל אברהם בא נא אל שפחתי. וכן אמרה רחל אל יעקב הנה אמתי בלהה בא אליה.

יהודה אמר לתמר הבה נא אבוא אליך. ומה פשע יש בדברי יעקב אם אמר הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבוא אליה: ונראה לי שהוא על דרך שאמרו חכז"ל הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה. אלא שכל מי שמנבל פיו אין לו חלק לעולם הבא. הכונה הכל יודעים שכלה נכנסת לביאה ולשגל. וא"כ דבר מפורסם וידוע הוא. ואם כן המנבל פיו לתכלית מה יעשה זה: הלא הכל יודעים הדבר ואין הכרח שהוא יודיע הדבר בניבול פיו. אלא ודאי מרוע ותאות לבו יעשה כן למען ספות הרוה את הצמאה. וכן היה הדבר ביעקב אבינו. כיון שאמר ללבן הבה את אשתי. למה לו לחזור לומר ואבואה אליה. הלא הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה: וזה הוא מה שאמר הבה את אשתי. ר"ל להכנס לחופה. וא"כ ח"ו הלשון ואבואה אליה הוא כניבול פה. על זה קשה הלא קל שבקלין איני אומר כן ניבול פה. אלא להוליד תולדות אמר כן וק"ל.

ל:כד

ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה´ לי בן אחר

כלשון הזה לא נמצא בכל שמות השבטים ותקרא את שמו לאמר. הכונה. לפי שאמרה רחל בלדתו אסף אלהים את חרפתי. והיה ראוי לקרא שמו אסף. לכן מספר המקרא ותקרא את שמו יוסף. מה שאמרה אסף את חרפתי לא אמרה על שם בנה הנולד לה. כי אם סיפור מעשה בעלמא הוא. אכן באמת קראה שמו יוסף לאמר על שם שיוסף ה´ לה עוד בן.

לא:מד

ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך וגו´

אם נעיין בפסוקים אלה נמצא תמיהות ודקדוקים הרבה. ובעז"ה נישבם אל נכון:

א´ אחר שלקח יעקב וירמה מצבה צוה לאחיו )אמרו במדרש הם בניו( לקטו אבנים. הלא די באבן המצבה להיות לעד ביניהם
ב´ מה יש הפרש בענין עדות הברית בין מצבה ובין הגל. ודאי לא על חנם צוה לעשות עוד גל ואם נאמר טוב שנים מן האחד ירים עוד מצבה. ויהיו שתי עדות למה צוה לעשות דוקא גל.
ג´ המצבה הקים וירם הוא לבדו. ולעשות הגל צוה לאחיו לבניו. ולמה לא צוה להם כן גם במצבה או למה לא עשה הוא לבדו הגל כמו שהרים הוא לבדו המצבה:
ד´ מה היתה כונת לבן באמרו הגל הזה וגו´ היום. משמע היום ולא לאחר זמן:
ה´ למה הזכיר שנית על כן קרא שמו גלעדי הלא כבר נאמר ויקרא לו לבן יגר שהדותא.
ו´ והמצפה אשר אמר וגו´ למה הפריד בין הגל ובין המצפה. למה לא מר הגל הזה והמצפה אשר אמר וגו´ אם תענה את בנתי וגו´
ז´ ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה וגו´ הלא הכל דיבור א´ ולמה נזכר שנית ויאמר לבן ליעקב.
ח´ אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה וגו´ אצלו הזכיר דוקא הגל. ואצל יעקב אמר גל ומצבה.
ט´ ויאמר לבן וגו´ אשר יריתי ביני ובינך. ולמעלה אמר הגל זה העד ביני ובינך ולא אמר אשר יריתי.
י´ וישבע יעקב וגו´ ולבן לא נשבע. הלא דרך כל כריתי ברית ששניהם ישבעו. כמו שנמצא באברהם ויצחק עם אבימלך. ולמה לא נשבע לו גם לבן.

ידוע שאנשים אשר לבבם מלא עקש ופתלתל. מלא מרמה ורמאות. אף שכרתו ברית עם זולתם והתקשרו את עצמם בקשר אמיץ באלות ובשבועות עם כל זה הניחו בדבריהם מקום אשר נוכל לפרש על כונה אחרת. וע"פ הכונה ההיא אשר בה יטעימו את דבריהם. אף אם עברו על בריתם ועל שבועתם יאמרו אין להם חטא. כי מוכח שבאופן ובתנאי זה לא היה הברית והשבועה. ובעת שכרתים הברית כבר מוסכם אצלם להפרו )על דרך שאמרו המושלים בפירוש המקרא לוה רשע ולא ישלם. היה לו לומר ולא משלם כמו ראשית המקרא לוה שם פעל ולא אמר ילוה בעתיד כמו ישלם. הטעם שבעת שלוה כבר הסכים בדעתו שלא ישלם בהגיע עת השילום(: והאיש אשר הולך תם ובאמת לא הבין ולא הרגיש תחבולות הרשע הזה. שאינו נאמן בבריתו ולא קיים מאמרו ודבורו. ונכשל בו.

והנה לבן הארמי איש רע ובליעל בקש לעקור את הכל גם יוצאי חלציו. ואמרו במדרש הוא בלעם בן פעור. ובעת שהוכרח לכרות ברית עם יעקב בקש למצוא תחבולות בדברי בריתו ואלתו. ומרמז רמזים שיוכל אחר זמן להרע לישראל כי עברתו שמרה נצח. והתם וההולך בישרו ואמתו אבינו יעקב או לא הבין דברי לבן. או הבין וידום: ואם נעיין בדברי הארמי הזה נמצא שבאמת לפיהם יוכל להרע לישראל אחר זמן מה ולא הפר בזה בריתו אשר כרת עם יעקב על הדבר הזה כל כך דבריו דברי מרמה ותחבולות. כאשר אבאר.

כאשר אמר לבן ליעקב ועתה לך ונכרתה ברית אני ואתה והיה לעד וגו´ לקח יעקב אבן גדולה מאוד וירימה מצבה )אמרו במדרש אר"י כשן הזה של טבריה היה( דבר העומד זמן רב לזכר עולם. אכן אחרי כן אמר יעקב בלבו. אולי יש פתחון פה לרשע זה לאמר אחר ימים רבים או ימים אחדים עמי לבד כרת ברית. כמו שאמר באר היטב למה ונכרתה ברית אני ואתה. ולא עם בני ויוצאי חלצי. וגם עדות הברית המצבה מורה דוקא על גוף אחד. ויבא וירע להם אחר זמן מה. לכן צוה לבניו לקטו אבנים ויעשו גל. שגל מורה שעל ידי גופים הרבה נעשה. כמו שהוא. מהותו ואיכותו מגופים נפרדים. והוא עדות שגם עם בני יעקב. שהם גופים הרבה כרת הברית:

והנה יש לגל מעלה על המצבה. כי הוא מורה על גופים הרבה. שהוא עדות על בני יעקב. מה שאין כן המצבה. כי היא מורה על גוף אחד דוקא. ויוכל לומר שהוא עדות ברית גוף יעקב לבד ולא שגם עם בניו כרת בריתו.

אכן יש גם למצבה מעלה על הגל. כי המצבה היא דבר קיום לזמן רב עד דורות אחרונות. כי אבן גדולה מאוד תעמוד ונשאר במקומה לזכר עולם. מה שאין כן בגל שבקל יכלו עוברים ושבים לקחת אבניו ויפרד )או על ידי סבה אחרת. וגם הוא דרך הטבע שגל אבנים באורך הזמן מעצמו ומאליו יפרדו האבנים מגשם ומרוח( ואיננו. ולא נכיר את מקומו ולא נמצא לא גל ולא עד:

ועתה נעיין בדברי לבן ונראה ונמצא איך כולם מלאים מרמה ורמאות. הרשע הזה הבין כונת יעקב מה שצוה לבניו לעשות גל. אכן היפך דוקא לגרע ולרע. שהגל אין לו מעמד וקיום לזמן רב כמו שאמרנו. וזה שנאמר ויאמר לן הגל הזה עד ביני ובינך היום ומרמז לא כשאמרת בלבך שגל מורה שגם עם בניך ויוצאי חלציך כרתי ברית. לא כן הדבר. ביני ובינך דוקא ולא עם בניך אף שגל מורה לעדות על גופים הרבה. איני אכירנו לעדות בכונה זאת. שיורה על ברית גופים הרבה. הלא אמרתי בתחילה באר היטב לכה נכרתה ברית אני ואתה לבד. ואף עמך אינו ברית עולם. כי הגל הזה עד ביני ובינך היום. ר"ל כל זמן שנמצא גל. אכן אם נפרד הופר הברית. ע"כ קרא שמו גלעד. ובא עתה לבאר הכונה שקרא לו יגר ששהדותא. הכונה גל עד. כל זמן דוקא שהוא גל יהיה עד. עדות ברית בינינו. אכן כשאיננו אז לא גל ולא עד ולא ברית. לכן הזכיר היום. כי לאחר ימים כבר נפרד הגל: והמצפה אשר וגו´ כי נסתר איש מרעהו היא לעדות ולאות לטובתי דוקא. דהיינו שלא תענה את בנתי וגו´ כל הזמן שהמצבה קיימת. והוא לזמן רב.

ועד כאן הזכיר התנאים שהם על יעקב לעשותם ולשמרם. ועתה הזכיר התנאים אשר מוטל עליו בבריתו. לכן נזכר שנית ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה וגו´ כלומר זה החלק השני של דברי הברית. והם התנאים והחיובים שהם על לבן וזה שאמר אשר יריתי ביני ובינך. לתכלית זה הקמותי המצבה והגל. שניהם לעדות עד הגל הזה ועד המצבה. ומבאר אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה. כל זמן שהגל הזה קיים לא אוכל אני לעבר להרע לך. ומוכח אבל אם נפרד הגל ודאי אעבור. כי כבר קראתי גלעד. אם אין גל לא עדות הברית ונתבטל הברית והתנאים וכבר אמרתי על עדות הגל היום. אולם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה. כל זמן שהגל והמצבה קיימים. ר"ל לא היום סמוך. ולא למחר אלר זמן רב. )ובאמת ןאם אתה לא לא תעבר וגו´ הוא שייך לחלק הראשון של דברי הברית שהוא תנאי יעקב. והיה לו להזכיר למעלה אם תענה את בנתי וגו´ ואם אתה לא תעבר את הגל וגו´ אולם מאחרי שמזכיר תנאי של עברה לרעה בתנאו שלא הוא יכול לעבר את הגל לרעה הזכיר גם כן בלשון זה תנאי יעקב של עברה(.

וראינו ומצאנו שבתנאי יעקב הזכיר שתי פעמים המצבה שהיא דבר קיים לדורות אחרונות ובתנאו הזכיר דוקא הגל שהוא לימים אחדים: ועל פי הדברים האלה לא חטא )לדעת ולמרמתיו( בעת שעבר )בלעם( לברך את ישראל. כי ודאי כבר נפרד הגל בימים ההמה. ואין גל ואין עד ואין שבועה.

ועם כל זה שלפי מחשבתו יוכל לעבר אחר הפרד הגל. לא נשבע יעקב. כמו שנשבע התם והאיש האמת לו. כי אמר בלבו לעבור אף טרם הפרד הגל. והוא עודנו על תלו וכדי שלא נשבע על השקר: ועתה אם נעיין. תמצא כל התמיהות והדקדוקים מיושבים ב"ה בדעת ובהשכל.

לד:ג

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וגו´

ולקמן ח´ שכם בני חשקה נפשו בבתכם. הנה מצאנו שלש לשונות דבקות אהבה חשקות שהיתה לו בבת יעקב. וכל זה היה אחר שבא עליה ואין כדרך כל הארץ. שבתחילה כשראה אותה לא היה לו לא אהבה ולא דבקות ולא חשקות כמו שנאמר וירא אותה שכם בן חמור וגו´ ויקח אותה וישכב אותה ויענה ולא נזכר מאומה שאהב אותה מקודם כי אם שהלך אחר יצרו הרע. ואין זה כדרך כל הארץ. כי אם בתחילה אהבה ואחר שמלא תאותו ונהפך אהבה לשנאה. כמו שמצאנו באמנון ותמר. שנאמר ויאהבה אמנון בן דוד וגו´ ואחר המעשה הרע נאמר וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ע"כ: פן ואולי לא היתה אהבתו ודבקותו וחשוקתו לה בדרך גופניות כי אם בדרך רוחניות. כמו שכתב האיש האלקי הר"ר שמשון מאוסטרפולי הי"ד על פסוק ? והנה הארץ רחבת ידים לפניכם. ר"ת ר´ חנינא בן תרדיון שניצוץ נשמתו היתה ביושבי עיר ההוא. וכן היתה במעשה שכם עם בת יעקב שהיו להם. איזהו דבקות בניצוץ נשמתי´. ואחר שבא עליה שבק בה רוח אחת. ועל ידי זה דבק וחשק בה. ואין להאריך.

לד:כז

ואת חמור ואת שכם בנו וגו´ ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו

יש לפרש כונת ויצאו. ודאי מוכרחים לצאת ולא ישבו ויתעכבו שם תמיד. ועוד שאמר אח"כ בני יעקב באו על החללים. אם הכונה על שמעון ולוי הל"ל ויבאו על החללים וכו´. ועוד למה צריך להזכיר על החללים. ודחי חללים הם אחר שהרגו אותם. הל"ל בקיצו ויבאו ויבזו עיר וגו´:

ונראה לי שפסוק מרמז חכמת בני יעקב במעשה זה פן יאמרו הגויים מרצחים וליסטים היו. אמת הדבר שיושבי שכם חייבים מיתה על מעשה זה )כמו שכתב הרמב"ם לפי שבן נח נהרג על שבע מצות שלו. והם חמסו דינה. ר"ל שכל יושבי העיר ראו ושמעו מעשה רשע של שכם ולא הוכיחוהו על פניו )עיין הלכות מלכים סוף פרק י´( אולם מי התיר להם לבוז את רכושם. לכן עשו תחבולה זאת. ששמעון ולוי הרגו אותם כדין וכהלכה כמו שכתבתי ולקחו דינה מבית שכם ויצאו והלכו להם ולא נגעו בכל אשר להם. וישובו הביתה. ואחר כן באו אחי´ האחרים )לא שמעון ולוי בעלי הדין( על החללים שמצאו כבר כולם פגרים מתים. וא"כ היה כל הרכוש הפקר. כמציאה שאין לה בעלים ושפיר זכו מן ההפקר כל רכושם. מה שאין כן אם שמעון ולוי היו בוזזים. לא היו נכון לעשות כן. מאחר שלא זכו ברכושם מן ההפקר. כי בבואם שמה עודנו חיים היו. ועל זה מרמז תיבת ויצאו. ובני יעקב באו על החללים. הכונה שאר השבטים וזכו מן ההפקר כי כבר היו חללים. וק"ל.

לז:ג

פסים

ר"ת פסים סיבת י´ מלכות. הכונה י´ הרוגי מלכות.

לז:כה

וישבו לאכול לחם וגו´ וגמליהם נשאים נכאת וגו´

זה לשון מכילתא לסדר בשלח בפסוק ויבאו בני ישראל בתוך הים:

כבר היה ר´ טרפון וזקנים יושבים בצלו בשובך של יבנה ונשאלה שאלה זו לפניהם וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט להודיע זכותן של צדיקים כמה מסייעעתן שאילו ירד ידיד האהוב עם הערביים לא היו ממיתים אותו מריח גמלים ועטרון אלא זמן לו הקב"ה שקים מלאים בשמים וכל ריחנין טובים שלא ימות מריח הגמלים ומריח העיטרן. אמרו לו למדתו רבינו שעל זכות יוסף היה. אמרו לו רבינו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך. אמר להם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהן נפש כל חי וכו´ עכ"ל:

)וכן הוא בתוספתא ברכות פרק ד´ בשינוי לשון קצת ע"ש(. לשון זה צריך פירוש. איזהו המשך יש למעשה גמלי הישמעאלים שנשאו נכאת וצרי עם ברכת השותה מים לצמאו.

ונראה לפענ"ד למצוא כונה ופירוש. ודברי´ נמשכי´ ותלויים זה בזה. בעל הלכות קטנות )חלק ב´ שאלה רפ"ב( כתב: וז"ל שאלה. השותה מים ביום הכפורים אם חייב כרת. תשובה אפשר דמן התורה אינו חייב אלא אכל מידי דמיזן אבל מים אינן זנין כלל. שכתב הרמב"ם בפ"ג דעירובין דאין מערבין במים שהמים הן להוליך המזונות למקומות הצריכין. ואין בהם אלא הרחקת הנזק הוא הצמא אבל תועלת הזן אין בהם כלל. ובריש פרק יום הכפורים מייתי ברייתא מוהאבדתי הנפש. עינוי שיש בו אבידת נפש )בתוך חלל הגוף( ואיזה זה אכילה ושתיה ע"כ. ר"ל עינוי מדברים שבהעדרם יאבד הנפש מן הגוף ובקחת מהם תתקים הנפש בגוף. וכו´ ע"ש.

ולדעתי ע"פ סברה זאת אף אם שותה ביום הכפורים מים לצמאון אף שיש לו הנאה מהם. פטור הוא. שאין זה נקרא´ הנאה. על דרך שאמרו במסכתא נדרים )דף לג ע"א( המודר הנאה מחברו שיקל לו את שקלו ופורע את חובו. ופירש הש"ס שם אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי ע"כ. כן הדבר שעל ידי שתייתו מבריח ומסלק צער הצמאון מעליו דוקא אכן לא יגיע לו הנאה הזן והחיוני. מה שאין כן בצער הרעבון. אמת באכילתו ושתייתו שאר משקים חוץ ממים. מבריח ומסלק ממנו צער הרעבון. אכן נשאר בגופו כח הזן וכח החיוני.

אכן יש לדקדק אם אמת הדבר שגם בשתית מים לצמאו אינו אלא אברוחי ארי בעלמא אם כן לא יברך כלל עליהם כמו שאין מברכים על בשמים שתכליתם להעביר ריח רע או של מת אל של בית הכסא וכדומה )עיין א"ח סימן רי"ז ס"ב( ואף שיש לו הנאת ריח בשמים עם כל זה לא יברך. שאינם אלא אברוחי ארי. ריח רע. ובשתית מים למה יברך. הלא גם כן תכליתם לסלק צער הצמאון ממנו אף שיש לו בהם הנאה. ונראה שיש לחלק בדבר. כי ידוע שבצמאון יש לפעמים סכנת נפש. אם הוא זמן מה בצער צמאון ודאי ימות בו רח"ל. ובודאי בשעת שתייתו לצמאו יש לברך. לא מטעם וסיבת הנאה. כי לסלק צער הצמאון אינו נקרא הנאה. כי אם שיש לו לברך בדרך שבח והודאה לה´ שהצילו מצער וממות צמאון. כמו שמברך על הנס שנעשה לו. כאלו על ידי זכות המציא לו מים. כדרך ישמעאל בן הגר במדבר. מה שאין כן בריח בשמים להעביר ריח רע. ודאי לא יש לברך. כי מעולם לא שמענו שאחד מת מכח ריח רע. שנאמר שיברך על הבשמים שהם להעביר ריח רע ברכת שבח והודאה. שהקב"ה המציא לו ריח טוב שלא ימות על ידי ריח הרע: ובזה מבואר לשון המכילתא הנזכר בטעם ובדעת.

הזקנים תלמידי רבי טרפון סברו כמו שלא מברכין על בשמים שהם להעביר ריח רע כמו כן אין מברכין השותה מים לצמאו. כי בשניהם אברוחי ארי בעלמא הוא כשאמרנו. אולם אחר ששמעו שבזכות יוסף זמן הקב"ה לו שקים של בשמים כדי שלא ימות מריח רע של גמלים ומריח העיטרן. ומוכח שבודאי יוסף מחויב היה לברך על הבשמים ההמה. לא עבור ריח טוב והנאה שהיה לו. כי הוא להעביר ריח רע של גמלים ושל העיטרן. ואין מברך עליו. כי אם בדרך שבח והודאה שהקב"ה זימן לו כן. בדרך זכות ונס שלא מת מכח הריח הרע. ועל ידי זה עלה ספק בלבם. אולי גם בשותה מים לצמאו הדין כן שמחויב לברך אף שהם לסלק נזק הצמאון דוקא. פן ואולי ימות במצמאון כמו יוסף מריח רע. ואז באמת ראוי לברך לא על הנאה כי אם על הצלתו. שנותן שבח והודאה שהקב"ה המציא לו מים. בדרך זכות ונס. כי הוא שכיח הרבה שבקל האדם ימות מצער הצמאון. ולברך על בשמים להעביר ריח רע לא עלה ספק בלבם. אף שבמעשה יוסף היה מחויב לברך. כי אין כל הגופים שוים לגוף יוסף הנקי והאסתניס שימות בקל מריח רע של גמלים והעיטרן ריח חזק וגדול וגם התמיד ריח רע זה זמן רב. כל הדרך מארץ כנען עד ארץ מצרים. ואין שכיח ונמצא בעולם שיגיע בן אדם )חוץ מיוסף( לסכנת נפש עבור ריח רע. לכן ודאי אין לברך בדרך שבח והודאה על שהמציא לו ריח טוב להעביר ריח רע. מה שאין כן בשותה מים לצמאו. כשאמרתי וזה הוא שאמרו למדתנו אבינו שעל זכות יוסף היה. מה שהקב"ה זימן לו ריח טוב. ולולי כן ודאי היה מת מריח הרע )ועל פי הרוב מתמשים לשון זכות בדבר שיש בו הצלת וסכנת נפש(.

וא"כ שאלו רבינו השותה מים לצמאו כיצד מברך. א"כ ראוי הוא גם השותה מים לצמאו לברך עליו בדרך שבח והודאה על שניצל מסכנת נפש צער ומות צמאון. ועד היום אמרנו בדעתנו שאין לברך כמו שאין מברכים על בשמים להעביר ריח רע. אמר להם שמחויב לברך בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי. ופירושו בורא נפשות רבות וחסרונן. מורה על דבר אכילה ושתיה שבהם כח חיוני וכח הזן. אשר בהם האדם חי ויצמח ויגדל ויברא. ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. מורה על שתי´ מים לצמאו. אף שאין בהם כח הנזכר שאין בן האדם יצמח יגדל ויברא ממים. מכל מקום לפעמים בהם חיות הנפש. שמחיה נפשו. ותחי רוחו בהם. לא ימות בצמא )עיין בב"י טור א"ח סימן ר"ז(. וברכה זאת אינה עבור הנאתו שיש לו בשתית מים לצמאו כי אם בדרך שבח והודאה: כאמור. וק"ל כי נכון הוא.

לז:ל

וישב ראובן אל הבור וגו´

והוא לא היה במכירה. כי ישבו לאכל לחם והוא עוסק בתעניתו ופירש מהם כי סחור סחור לכרמך וכו´ ואחרי כן בא אצלם.

לז:לב

וישלחו את כתנת הפסים וגו´ ויאמרו זאת מצאנו וגו´

לפי הפשט וישלחו לשון שליחות. כמו שתרגם האונקלוס ושלחו. אכן קשה הל"ל וישלחו בקל. הלא וישלחו בפיעל משמע גירושין. השלכה. ועוד הלא בני ישראל לא ידברו שקר. ואיך אמרו זאת מצאנו. הלא שקר הוא שמצאוה: אלא נראה לי שלקחו את הכתנת וישלחו החוצה. והלא היא הפקר. וכל מי שיקחה יזכה בה. ואח"כ הלכו ולקחו ויביאו ליעקב ואמרו זאת מצאנו ולא דברו שקר כי באמת זכו בה מדין הפקר ומדין מציאה. וכל זה עשו כדי שלא יוציאו שק במה שאמרו זאת מצאנו. ושפיר אמר המקרא וישלחו בפיעל. כי הוא לשון השלכה.

לז:לב

הכר נא את הכתנת בנך היא אם לא

רמזו לו הבן ודע שאתה גרמת כל זה שעשית ליוסף כתנת פסים וגרמה כל זה. וזה הכתנת בנך היא. הצרה הזאת היא יוצאה מכתנת בנך.

מ:א

חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים

יש לבאר לקמן בפסוקים הבאים נקראים בכל פעם שר המשק´ ושר האופה. וכאן נזכר משקה והאופה:

הטעם שידוע מנהג הוא שיש למלכים שר הממונה והמשגיח על שלחן המלך. וכן שר הממונה על המשקה. ושר על הרכב ועל הסוסים. ועוד רבים כאלה. אולם השרים בעצמם לא יעשו מלאכה ועבודה. כי אם יש להם אנשים הדיוטים שהם בעבודתם. והם משגיחים על האנשים האלה. לצוות להם מה ואיך יעשו עבודתם אשר להם. והמלך לא ידע אתם. ואת פני המלך לא יראו. כי אם המלך יצוה לשריו את אשר יבקש. והם יאמרו לאנשי משמרתם לעשות כן.

והנה במעשה פרעה לא שר המשקים ושר האופים חטאו בפועל כי אם משרתיהם אשר להם. המשקה אשר במשמרת שר המשקה. וכן האופה אשר במלאכת שר האופה. אכן ענש יענשו השרים דוקא. למה לא ישגיחו בעינא פקיחא על אנשי משמרתם ועל השרים דוקא קצף פרעה לא על משרתיהם. ולהם לא נעשה מאומה כי למעוט ערכם אינו כבוד המלך להענישם. לכן נזכר בחטא. משקה ואופה דוקא. כי האנשים ההדיוטים אשר בעבודת השרים ההמה חטאו לא השרים בעצמם. אכן בעונש נזכר שר המשקה ושר האופה. כי השרים דוקא נענשו להנתן בבתי הסוהר לא משרתיהם. ההדיוטים מטעם שאמרתי.

אכן יש לדקדק הלא נזכר לקמן ויחלמו חלום שניהם וגו´ איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר. למה לא נאמר שר המשקה ושר האופה הלא השרים היו אשר אסירים בבתי הסוהר. לא משרתיהם. ועוד לאיזהו תועלת ולתכלית מה יאריך המקרא בשפת יתר לומר המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבתי הסוהר הלא ידענו מכבר כל זה. ודי לומר דוקא ויחלמו וגו´ שר המשקה ושר האופה: לדעתי כונת המקרא. ידוע שיש חלומות שהן הבל הבלים ממש שאין בהם שום דבר שיהיה ראוי לפתרון ועליהם נאמר והחלומות השיא ידברו. ויש גם חלומות שנבין שיש להם פתרון. שאם יש לו מפתח מעט יוכל לפתח ולדעת הכונה. וחלומות כאלה כמעט בהן הפתרון. כדרך משל וכחדה קלה והפשוטה אשר בלשון החדה כמעט מבואר ומפורש הפתרון. אכן יש גם הפרש בדבר. אם החלום הוא מעניני ומעמד וממהות החולם חלום ההוא. או לא. אם בדרך משל יחלום האיש תופר בגדים או מנעלים דברים הראויים לפתרון חלום משקה. מעניני אשכל ענבים וכוס. אף אם בחלום כמעט הפתרון בעצמו. לא יבין ולא ידע את הפתון כי אין דברים אלה נוגעים לו. ולא ישים על לבו לחקור ולמצוא הפתרון. וחלום שאין בו דבר שנוכל לפתרו על החולם. בכלל החלומות השוא ידברו הם. אכן אם המשקה יחלום משריגים וענבים וכוס בקל יבין כי החלום נוגע לו. ובקל יעיין. ויחקור וימצא הפתרון: ואם בדרך משל שר המשקה אשר חטא למלך מצרים אסור בבית הסוהר. ורואה בחלום שלשה שריגים ענבים וסחט אותם לכוס פרעה אשר בידו. בקל יבין שאחר שלשה עיתים. או שעות. או ימים או חדשים או שנים יצא מבית הסוהר וישוב אל משמרתו הראשונה למשקה המלך.

ואם משקה אחר שאין משקה מלך מצרים. ואין אסור בבית הסוהר רואה כזה בחלום. אף שנוגע בו קצת המראה ההוא. לא יבין מה בא ללמדנו החלום הזה ולא יבין פתרונו.

וכן הדבר באופה שחטא למלך והוא במשמר וראה בחלומו שלשה סלי חורי על ראשו ומאכל פרעה מעשה אופה בסל העליון ועוף אוכל ממנו. יבין שנוגע לו ובקל ימצא את הפתרון. ואם שר הרכב והסוסים של מלך יחלום משלשה שריגים וכוס פרעה או משלשה סלי חורי ומאכל פרעה מעשה אופה ודאי לא ימצא פתרונו ויאמר חלום הבל הוא: וזה טעם הפסוק. ויחלמו חלום שניהם וגו´ איש כפתרן חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר. והנה מה שאמר איש כפתרון חלומו הכונה שכמעט היה בחלום הפתרון בעצמו. שבקל יוכל להפתר חלום כל איש. ועתה מבאר איך היה כפתרון חלומו. שיבין בקל הפתרון. ואמר המשקה והאופה אשר וגו´ לפי שראו החלומות המשקה והאופה )לא ההתופר בגדים ומנעלים. או הבונה בתים( אשר למלך מצרים )לא משקה ואופה אשר אינם בעבודת המלך( אשר אסורים בבתי הסוהר )לא משקה ואופה אף שהם בעבודת המלך אכן אינם אסורים בבתי הסוהר(. ומאחר אשר להם שלשה ענינים דברים וסימנים אלה. ודאי היה החלום כפתרון החלום. בקל יוכל להפתר. אבל לאנשים אחרים אשר חלמו חלומות אלה לא הוא להם כפתרון החלום: ולמה אין הכרח למקרא לאמר שר המשקה שר האופה אשר למלך. כי תכלית המקרא לומר דוקא שהם בעלי מלאכה ואומנת ועבודת השקה ואפיה לא בעלי מלאכות אחרות ואין כונתו לדקדק אם הם שרים או הדיוטים במלאכה זאת.

מ:יד

כי אם זכרתני אתך וגו´

הלשון כי אם זכרתני צריך ישוב. והיה נכון לומר וזכרתני אתך. אולי הכונה שיוסף אמר לו מה שזכיתי לזה שפתרתי לך כל כך טוב. אל תאמר זכותך היא כי אם שידעתי סוף כל סוף תזכירני לפרעה כאשר יטיב לך. ואז תעשה עמדי חסד )אף שלא במתכוון( ועל ידי דבריך יוציאוני מן הבית הזה. ואתה סוף כל סוף שליח לדבר מצוה. לכן בזכות זה תשוב על כנך הראשון. וזה כי אם זכרתני. היא נתינת טעם על מה שפתר לו טוב.

מב:ד

ואת בנימין אחי יוסף וגו´ כי אמר פן יקראנו אסון

הטעם שהוא אחי יוסף )שלפי דעת יעקב( כבר קרא לו אסון בדרך. לכן לא שלחו עם אחיו כי אמר וגו´ מה שאין כן בשאר בניו. לא חייש לפי שאינן אחי יוסף גם מצד האם כמו בנימין.

מב:ד

ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם

מרמז בדבריו שקר ענו באחיהם מה שאמרו ואחר איננו. ויאמר הוא האיש אשר דבר אליכם מרגלים אתם כלומר אני שאמרתם שאיננו. )אשר דברתי במקום דבר(.

מב:כ

ויעשו כן

לא שייך לומר עתה שעשו כן. כי אם הכונה שהסכימו בדעתם ויאמרו ליוסף לעשות כן.

מד:טז

האלהים מצא את עון עבדיך

רמזו בלשונם עון עבדיך. העון שמכרו אותו לעבד. עון עבדותך.

לכן הננו עבדים לאדוני גם אנחנו מידה כנגד מידה. ויאמר חלילה לי. כי אין מעשה ההוא סיבה לצער ולצרה זאת אשר מצאתכם. ראיה לדבר האיש אשר נמצא הגביע בידו. שהוא בנימין. הוא יהיה לי עבד. והוא לא היה במכירה. עם כל זה אקחהו לעבד. ואתם שמכרתוני עלו לשלום אל אביכם. הלא זה משפט עול. אלא ודאי אין חטא זה הסיבה.

מה:כ

ועיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב ארץ מצרים לכם הוא

יש לדקדק איך אמר לכם הוא. ולעיל אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים. בלשון עתיד.

ונראה לי במה שדרשו חכז"ל בפסוק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים: שחברון שהוא הגרוע שבארץ ישראל מובחר שבע פעמים מצען מצרים: וזה שאמר פרעה ועיניכם אל תחס על כליכם. כי בלתי ספק כליכם טובים ומובחרים יותר ויותר ממה שיש בארץ מצרים. כי טוב ארץ מצרים לכם הוא ר"ל הטוב והמובחר שבארץ מצרים הוא תמיד לכם בשבתכם בארץ כנען. ואפילו הכי אל תחוס עליהם וק"ל: או יש לומר כי טוב ארץ מצרים. שמרמז על יוסף הצדיק שהוא המלך. והמלך הוא הטוב והמובחר בארץ. והוא לכם הוא. ר"ל שלכם הוא. ומה שקנה עבד )מצרים( קנה רבו.

מז:לא

וישתחו ישראל על ראש המטה

פירש רש"י מכאן אמרו שהשכינה למעלמה מראשתו של חולה. יש לדקדק א´ הלא באותו זמן לא היה חולה שנאמר ויהי אחרי הדברים וגו´ הנה אביך חלה. ומוכח שבזמן המוקדם לא היה חולה )וכן דקדק הזוהר שם ע"ש( ב´ אמרינן במסכת נדרים )דף מ ע"א( ארא"ס מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה שנאמר ה´ יסעדנו על ערש דוי. ולפי דברי רש"י הו"ל לש"ס להביא ראיה מן התורה ממקרא זה וישתחו ישראל. ג´ איך נוכל להוכיח ממקרא זה ששכינה למעלה ממטתו של חולה. הלא יעקב וכל האבות היו מרכבה לשכינה והיא כביכול שוכנת אצלם תמידי ואיך נוכל לדון מהם על אנשים אחרים. אמת באהל יעקב שרתה אבל לא במטות של חליים אחרים.

ואמרתי כונה אחרת בדברי רש"י. אמת הדבר שנודע לרש"י שיעקב לא היה חולה באותו הזמן. וגם לא נוכל להקיש ולהוכיח מיעקב ששכינה שרויה בראש מטתו של חולה אמת באהל יעקב שרתה. ולא באהל חליים אחרים. אלא שרש"י דקדק איך דרשו חכז"ל והוכיחו מפסוק ה´ יסעדנו על ערש דוי ששכינה דוקא למעלה של חולה. איך מוכח מתיבת על ערש שהוא ראש החולה הלא גם אמצע או רגלי המטה נקראים על ערש ואם היה אומר ממעל ערש דוי. נוכל לומר שמורה על מראשותיו אכן על אינו מורה על כך. לכן אמר רש"י מכאן אמרו ששכינה וכו´ לפי שנזכר ביעקב. שלא היה חולה אז. כי אם ששכינה שרוי תמיד באלו. וישתחו ישראל על ראש מטה. וטעם שבראש מטתו שם ית כביכול מקום ומשכן שכינה ששרתה אצלו באהל צדיק. וגם אם באה באהל חולה שדרש מן המקרא ה´ יסעדנו על ערש דוי מוכח שהיא בראש. כי תיבת על מורה על הראש כמו שמוכח מפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה. וזה כונת רש"י מכאן אמרו. מלשון הפסוק על ראש המטה שהשכינה מראשותיו של חולה שדורשים מהמקרא ה´ יסעדנו על ערש דוי. מוכח שעל ערש. הכונה כמו על ראש המטה.

מז:לא

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל

ופירש הזוהר בפרשת וישלח ע"פ וישם את השפחות. ואתענש יעקב על נהרא דלא שלים וגו´ ומנלן דבגיניה דיעקב הוה דכתיב מתה עלי רחל. עלי ודאי על דאחרית נדרי וגו´.

ר´ יוסי אומר כתיב קללת חנם לא תבא וגו´ יעקב אמר עם וגו´ לא יחיה וגו´ ועל תרין אלין אתענש רחל עכ"ל.

ואמרתי רמז בתיבת עלי ר"ת על לא יחיה על למה יקח משכביך מתחתיך. שדרשינן במסכת שבת בעון נדרים מתה אשתו של אדם ע"ש וק"ל.

נ:טו

ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשיב ישיב לנו וגו´

לו לשון הלואי מי יתן: וראוי לומר פן ישטמנו או אולי כמו אולי ימושני אבי אפשר רמזו בזה מי יתן שעשה יוסף כן והשב ישיב את אשר עשינו לו. כדי שיכופר לנו ולא נצטרך להתגולל בעשרה הרוגי מלכות כנודע שנשמת אלה היו נשמת אחי יוסף.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .