זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו´

מה שאמרו אשר נאכל לשון עתיד. הוא במשמעות קאניונקטי"ף )לשון אילו( אם היינו שם. זוכרים אנחנו את הדגים אשר היינו אוכלים אם נמצאים אנחנו שם. וויר עראינ??נערן אונס דער פישע. דיא וויר אין מצרים אומזאנסט עססען ווירדען.

יא:י

ויחר אף ה´ מאד ובעיני משה רע

הכונה ובעיני משה רע הדבר מה שחרה אף ה´ מאוד בישראל. וראה את עצמו ברע ולא ידע איך יליץ עבורם. והוסיף להתרעם על ישראל ולדבר קשות כנגד ה´ עד שבסוף אמר הרגני וגו´ הכל כדי שישוב אף ה´ מישראל ויחול על ראשו. על דרך "אולי אכפרה בעד חטאתכם" )שמות לב, ל( שהכונה למות עבורם ובאמת אמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. כן הדבר מה שאמר הרגני נא הרוג. הכל לטובת ישראל.

יב:ב-ג

ויאמרו הרק אך במשה דבר ה´ הלא גם בנו דבר וישמע ה´. והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה

בדרך הפשט ההמשך פסוק זה. והאיש משה ענו וגו´ לדעתי הטעם שדברו במשה על מה שפירש מאשתו. הלא גם המה נביאים היו ולא פירשו מדרך ארץ. ובאמת שה´ צוה לו כן. ואתה פה עמוד עמדי. לפי שהוא במדריגה יותר גדולה משאר הנביאים. ודבק תמיד בה´ יותר מהם ומשה מרוב ענותו לא גלה זאת לשום אדם. כי ממנו נקח לדעת מעלתו ומדרגתו שהוא עליון על כל הנביאים נביאי ה´. כי לא צוה ה´ להם לעשות כן. לכן אהרן ומרים לא ידעו שעל פי מצות ה´ פירש מאשתו. ודברו מה שדברו. והוא לא הודיע להם מרוב ענותו ושפיר המשך הפסוק הנה. והאיש משה ענו מאוד וגו´ ורצונו לומר וזה הדבר היה הסיבה שדברו בו.

יב:י

והענן סר וגו´ והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת

ידוע שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה. לכן יצוה הכהן לפנית כלי הבית טרם שיראנו ויטמאנו. וכן נותנין לחתן ובמועד עת טרם שיראנו הכהן. והנה מוכח שדוקא אחר ראות הכהן אז מכונה טומאה מה שאין כן קודם זה. ועל זה רמז הפסוק. אמת תיכף כשסר הענן היתה מרים מצרעת כשלג אולם לא נקראת מצרעת עד שראתה אהרן. וזה ויפן אהרן אל מרים. וראה שהיא מצרעת אז והנה מצרעת. אז מכונה בשם מצרעת.

גם אמרתי למה לא נזכר והנה מצרעת כשלג כמו שנזכר בתחלת הפסוק. הנה יש לפרש מה היתה כונת אהרן בבקשתו למשה שיתפלל עבורה. מה יועיל לו התפילה. גם אם נתרפאה תיכף ומיד מכל מקום כבר היו בה סימני טומאה ועל כרחה היתה טמאה וצריכה הסגר. וכמעט הוא תפלת שוא הצועק לשעבר. אלא ודאי יש לומר שלא ראה בה אהרן סימני טומאה בהחלט רצונו לומר שהיא טמאה מוחלטת בלא הסגר הקודם כנזכר וראה הכהן וגו´ ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא וטמאו הכהן. הכונה שהיא לבן הרבה. כשלג. ודאי אז הוא סימני טומאה ולא צריך הסגר להבחין. כי אם שאהרן ראה בה סמני טומאה שצריכין הבחנה. רצונו לומר להסגיר כמו שנאמר ואם בהרת לבנה היא ועמק אין מראה מן העור. רצונו לומר שאינו כל כך לבן. ואם כן מאחר שאינה טמאה בהחלט אז יועיל תפילת משה שתתרפא והיא טהורה. שעדיין לא אמר הכהן שהיא טמאה. מה שאין כן אם כבר היתה טמאה בהחלט וכבר טמא אותה הכהן. אף אם נתרפאה תיכף ומיד עם כל זה היא טמאה שבעה ימים: ובאמת שנתרפאה תיכף ומיד אחר תפילת משה והיתה טהורה ממש. ולא היתה צריכה הסגר. ומה שאמר הקדוש ברוך הוא תסגר שבעת ימים הוא דוקא בדרך קנס ועונש. כמו שאמר ואביה ירוק ירק וגו´. ואלו היתה טמאה ממש למה צריך משל ומליצה להסגר שבעה ימים. הלא הדין הוא כך. אלא ודאי שלא היתה טמאה ממש מוחלטת. אלא שהיתה צריכה הבחנה להסגר לדעת ולראות אם היא טומאה מוחלטת. ועל ידי תפילת משה נתרפאה לגמרי כשאמרתי ולא צריכה הסגר. ומוכרחים אנחנו לאמר. אף שנאמר והנה מרים מצרעת כשלג. לא נשארה במדרגה זאת כי אם התורה גלתה לנו כשסר הענן היתה רגע אחד מצרעת מוחלטת אכן לא ראה אותה שום אדם במדרגה ובערך זה. וכאשר פנה אהרן אליה ראה אותה דוקא מצורעת. אבל לא כשלג. ולא ראה בה סימני טומאה המוחלטת. כי אם סימני טומאה שצריכין הסגר. אולם אם היה רואה?? אותה מצורעת כשלג. שהיא טומאה מוחלטת לא תועיל תפילת משה לטהרה כשאמרתי וק"ל.

יג:כט

עמלק יושב בארץ הנגב וגו´

הלא כל הארץ סגורה מארבע רוחותיה מאומות האלה. כי עמלק יושב כשומר בצד דרום. החתי והיבוסי וגו´ הם יושבים בצד צפון בהר הם הרי הלבנון והרי גליל. והכנעני בצד מזרח )הירדן( ובצד מערב )על הים( וא"כ לא נמצא מקום אחד להכנס שמה בלתי להלחם עם הגבורים אלה.

טו:לב

ויהיו בני ישראל במדבר

בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו. )רש"י גרס בא זה וחללה(: יש לדקדק א"כ מוכח ששבת ראשונה שמרו. הלא אמרינן בפרק כל כתבי אמר ר"י אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהן אומה ולשון. שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם וכתיב בתרי´ ויבא עמלק. הנה מוכח שאפילו שבת ראשונה לא שמרו. ועוד איך אפשר שמקושש היה בשבת שניה שנצטוה להם השבת )או במרה או באלוש. עיין סדר עולם( א"כ היה קודם מתן תורה. ואיך אפשר לדיינו במיתה. שעדיין לא נאמרו עשרת הדברות ומחלליה מות יומת. )כמו שכתבתי לקמן במקומו. ע"ש( ונראה לי ששתי פעמים נתנה להם השבת. דהיינו פעם אחת במרה )או באלוש בשעת נתינת המן( ואז נצטווה להם דוקא בעשה ובלאו. שלא ילקטו את המן בשבת וגם יכינו מאכלם מיום הששי. ואז לא שמרו אפילו פעם ראשון. כי יצאו מן העם ללקוט. ובשעת מתן תורה נצטוו פעם שנית על עיקר מצות שבת. בעונש מיתה. ואז שמרו שבת ראשונה )או רצונו לומר יום ההוא ממש בשעת מתן תורה. שהיה בשבת. או שבת ראשונה אחר מתן תורה( ובשניה בא זה וחללה שבא המקושש וחללה. ושפיר נהרג כי כבר שמע עונש מיתה. והכל יבא אל נכון.

טז:א

ויקח קרח וגו´ ודתן ואבירם

נוכל לפרש ו´ של ודתן הוא כו´ של ואיה כב´ רכה בלשון ישמעאל. והכונה ויקח קרח את דתן ואבירם ואת און בן פלת ויקומו לפני משה וגו´.

טז:ב

ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם

אמרינן בסוף מסכת הוריות ת"ר כשהנשיא נכנס כל העם עומדים ואין יושבים עד שאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס עושים לו שירה וכו´ כשחכם נכנס אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו וכו´ ע"ש: הנה מוכח שנמצא מדרגות לענין קימה והידור. ובודאי היה הפרש בין שנכנס משה רבינו. ובין שנכנס אחד מהנשיאים או מהסנהדרין או מהדיינים או ת"ח. וכדי לצער אותו ולבזו. קמו לפני משה כמו שקמו לפני הנשיאים או הדיינים. לומר בערך ומדריגה אחת הוא להם. וזה שאמר ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו´ רצונו לומר קמו מפני משה כמו שקמו לפני אנשים מבני ישראל וגו´ הנשיאים וקריאי מועד. הסנהדרין והדיינים.

טז:ה

וידבר אל קרח וגו´ בקר וידע ה´ וגו´

ופירש רש"י )והוא לשון המדרש( עתה עת שכרות היא לנו וכו´. עיקר כונת משה היה במה שאמר עתה עת שכרות. לפי שידוע שבני אהרן מתו ונשרפו על שנכנסו שתויי יין לקדש. ואם גם האנשים האלה נכנסו עתה בעת שכרות ואף שימותו וישרפו עדיין פתחון פה לקטרגים לומר אין זה מופת שנשרפו על שאינם ראוים לעבודה ולכהונה כמו אהרן. כי אם שנשרפו על שהיו שתויים. כמו בני אהרן. לכן אמר בקר בעת שאין דרך לשתות ומיתתם ראיה ומופת על חטא שהם זרים לא מזרע אהרן ואינם ראויים לעבודה.

ובדרך פשט אמר משה בקר. לפי שבאמת יש לדקדק איך צוה להם משה כן הלא קטרת זרה היא. וחיוב כרת בדבר. וחלילה לומר שמשה יעץ לרעתם. אלא משה אמר להם ידוע תדעו שב´ פעמים מקריבין הקטרת בשעת קרבן התמיד. ויותר מזה היא קטרת זרה ומיתה וכרת בדבר. וביום הזה כבר הקטיר הכהן גם קטרת של בין הערבים. הכרח להמתין עד למחר בעת קרבן התמיד ואז כל אחד ואחד יקח מחתתו עם הקטרת להקטיר כמצות ה´ בבקר בבקר. אולם דוקא כהן אחד הוא מצות ה´. והנשארים ודאי ימותו כי קטרת זרה לאחרים. וכן היה להם. שמכולם לא היה ראוי כי אם אהרן והנשארים נשרפו: ואף ששמעו כן ממשה. עם כל זה לא שקטו. כי כל אחד ואחד חשב בדעתו כי הוא הנבחר והוא ינצל. וזה היתה חטאתם ושגגתם. שכל אחד מעריך עצמו בדעתו ובשכלו שהוא הראוי והנבחר מכולם. אבל לא במרד ובמעל ממש עשו כן. וזה שאמר את המחתות החטאים האלה בנפשתם )א( מצינו במקרא שנפש מורה לפעמים על הדעת והשכל והמחשבה. כמו "ומתק רעהו מעצת נפש" )משלי כז, ט( "אשית עצות בנפשי" )תהלים יג, ג( "נשבע ה´... בנפשו" )עמוס ו, ח( פירש רש"י מדעת ומכונה ע"כ. וחטא. חטאים מורה על השגגה. חסרון. והכונה החטאים האלה בנפשתם השגגה והטעות שהיה בדעתם ובמחשבתם ושכלם שאמר כל אחד ואחד שהוא הנבחר ולא מכונים בשם רשעים כמו דתן ואבירם: ולדעתי זה כונת רש"י ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות וגו´ וקרח שפקח הי´ מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה וגו´. שיש לדקדק על לשון רש"י מה מקשה ומה מתרץ. הם חטאו על נפשותם. איך מתורץ ולא טפשים היו. ועוד ומה הקשה שנית על קרח. הלא נכלל בקושית ובתירוץ הראשון. ומה נתינת טעם לקושי´ שהיה פקח. הלא גם חמשים ומאתים אנשים אפשר שהיו פקחים כי אם שחטאו בנפשותם. וברור כונת רש"י בתירוצו הם חטאו על נפשותם )יותר נכון לומר בנפשותם( ששגגה וטעות היה בדעתם שחשב כל אחד שהוא המובחר אולם קרח שפקח היה. ולא נוכל לומר שחטא בנפשו. שטעה בדעתו ובמחשבתו. שאין דרך הפקחים לטעות ומתרץ שעינו הטעתו. עינו בראי´ ממש ולא דעתו שכלו ומחשבתו.

טז:יד

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם

תיבת לא נמשך גם למטה כאלו נאמר אף לא אל ארץ וגו´ ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם.

טז:כב

האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף:

חטא מורה על שגגה וחסרון ידיעה. וקרח עדיין לא חטא בפועל ובמעשה ממש. כי אם במחשבתו ובדבורו. וחטא שחשב בדעתו באמת הוא ראוי למדרגה הגדולה ההיא אשר בקש: וזה שאמר משה האיש אחד יחטא. לשון עתיד וכעת לא חטא. והענין חטא דוקא ועל כל העדה תקצוף בתמי´.

יח:יט

ברית מלח עולם היא וגו´

בדרך פשט נראה הכונה. כי ידוע הדבר ומנהג הוא עד היום הזה בארצות המזרח )ואני ידעתי ממנהג ערביים וישבי אהלים בארץ הקדושה( אם הם כורתים ברית זה עם זה. מנהגם שאוכלים זה עם זה סעודה אחת ואחר הסעודה לוקח כל אחד מעט מלח בידו. ונשבע השבועות החמורות אשר להם להיות בברית ואחוה ואהבה עם חבירו פלוני היושב ממולו. ומחרים ומנדה את עצמו וכל יוצאי חלציו אם הם עוברי´ ברית זה. ולהפוך להיות לו שונא. ואחר השבועה והחרם לוקח המלח אשר היה בידו בשעת השבועה והחרם ונותנו בתוך המצנפת אשר על ראש חבירו אשר כרת עמו הברית. וכורכו היטב בכנף המצנפת שלא יפול מתוכו ולא יאבד. וכמעשה הבל זה יעשה גם כן אחר כך חבירו לו בשבועה ובחרם וכריכת המלח במצנפתו. והם זוכרים ברית זה לזה עד מאוד ומדקדקים לקיים דבורם ושבועתם )ואני ידעתי מעשה מאיש אחד ישראלי מכירי ואהובי. אשר אירע לו שעשה איזהו חסד עם איזהו ערביים. עד שכרתו לו ברית הנ"ל. ולאחר זמן נעשו הרשעים אלה גנבים ושוללים ונכנסו פעמים הרבה לילה בעיר. ועשו מעשים אשר לא יעשו. ביותר בבתי ישראל ובית ישראל הנ"ל לא נגעו אף שביתו בתוך רחוב הנשללים עד שנחשד שגם ידו עמהם במעל. וגלה אחר כך שכרתו לו ברית מקדם על דבר חסד שעשה להם(.

והנה בלתי ספק מנהג ברית מלח זה כבר היה מימי קדם בארצות המזרח. ובדרך הפשט המקרא מרמז על מנהג זה. שהוא כברית אשר לא הופר.

כ:י

ויקהילו משה ואהרן וגו´ המן הסלע הזה נוציא לכם מים

הכונה משה חשד את כל הקהל כאלו לא יאמינו שלאל ידם להוציא להם מים מן הסלע. וכל אחד ודאי אמר בלבו המן הסלע יוציאו )משה ואהרן( לנו מים )בתמי´(. וזה שאמר להם משה המן הסלע הזה נוציא לכם מים. והוא לשון העם שאמרו בלבם כן שהיו מסופקים בדבר אם באמת יכלו להוציא מים )אכן הוא לשון אינדירעקט רצונו לומר לא לשון העם ממש תיבה בתיבה כי אם בכונה זאת אבל לא בלשון ממש. כי לשון דירעקט רצונו לומר לשונם ממש בדקדוק היה אומר המן הסלע הזה יוציאו לנו מים( ובכעס ובלשון היתול אמר כן. כה חשבתם בלבכם ואמרתם כן: ובאמת חטא בזה חטא מופלג שחשד אותם כאלו מסופקי´ ביכלת ה´ על ידי עבדיו הנביאים. והוא מחסרון האמונה שהיה להם. ועוד על ידי זה התעורר בלבם ספק וחסרון האמונה שרצונו לומר שאמרו בלבם מדבריו נשמע כאלו באמת ח"ו ספק בדבר ביכלת השם. והוא חלילה חילול השם וזה שאמר ה´ יען לא האמנתם בי להקדישני. האמנתם בבנין ההפעיל יוצא הוא. ופירושו יען שלא גרמתם והסבותם שתהיה בלב העם אמונה שלימה בי ובה אקדש. שעשיתם ההיפוך כמו שאמרתי שסבותם שיהיה בלבם חסרון אמונה. והוא חילול השם. לכן וגו´ מידה כנגד מידה כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים שמו מתקדש. על דרך בקרבי אקדש בעונש זה יתקדש שמי לכפר על מה שגרמתם ההיפוך.

כב:ב-ג

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב וגו´

יש מקשין ולמה ירא הלא צוה הקדוש ברוך הוא לישראל אל תצר את מואב. וא"כ ידע מואב שלא ילחם ישראל בו. ומה ראה שעשו ישראל לאמורי. הלא יכולים ללחום עם אמורי אבל לא עם מואב: ונראה לי שהכונה כמו שנאמר מקודם. כי חשבון וגו´ והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו. וא"כ מוכח שחשבון היתה מקדם למואב עכ"ז לקחו והורישו ישראל. לכן ירא גם כן על כל ארץ מואב. וזה שאמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי. שלקחו מידו נחלת מואב. כשאמרתי. אולם טעה כי לא ידע שעל ידי סיחון נטהרה חלק מואב ההוא לישראל. כי מאחר שכבר לקחו מן אמורי לא נקרא בשם מואב ומותר לישראל. מה שאין כן בארץ מואב ממש: והנה חשב בלבו שאף שנצטוו ישראל שלא להלחם עם מואב. עם כל זה לקחו ארץ סיחון וילחמו גם עמו. ולא ישמעו לקול ה´ ועברו על דבריו. ודאי ירדו ממעלתם הגדולה והם כערך גויי הארץ. לכך שלח לבלעם לקללם. כמו שאמר כי ידעתי אשר תברך מבורך וגו´ ודאי כח זה היה לו בגויי הארצות ומאחר שהם כעת במדרגת שאר הגויים. לכן גם בהם תפעיל על ידי קללתך: ומה שמכנה את ישראל בשם עם. הנה העם היוצא ממצרים. רצונו לומר שהם כאחד מהמון העמים והגויים.

כב:ו

כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר

על פי סדר הלשון היה צריך לומר אשר תברך יבורך. כמו שאמר יואר בלשון עתיד: ונראה לי שבאמת לא היה כח לבלעם כי אם לקלל. כי ידע לכוין רגע זעם אל. אבל לברך לא היה לו כח. ובלק אמר לו תברך מבורך דרך כבוד וחנופה ומרמז בלשונו בברכה אמר מברך כבר הוא מברך בעת שאתה תברכנו. כי לולא כן לא יהיה מבורך על ידי ברכתך כי אין בה ממש. לכן לא אמר יבורך בלשון עתיד. כי אם בלשון הוה רצונו לומר על כרחך כבר מוכרח להיות בברכה קודם ברכתך: מה שאין כן בקללה באמת יש בו הכח והממשלה להרע לכן אמר ואשר תאר יואר. אף אם לא היה ארור מקודם. על ידי קללתך יהיה ארור.

כב:מא

ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם

לפי דברי חכמינו ז"ל שכל כח של בלעם היה לדעת ולכוין הרגע של זעם אל. והוא בהנך ג´ שעי קמייתא של היום. וא"כ ודאי שיכוין לעמוד ולראות בעיניו על ישראל במשך הזמן ג´ שעות אלה דוקא. וזה שנאמר ויהי בבקר ויקח בלק וגו´ תיכף בהאיר היום טרם וקודם זמן שלש שעות הנזכרות. בכדי שיהיה מוכן לקלל בהגיע רגע ההיא. ועל פי זה הכרח לומר מה שנזכר אחרי כן ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר וגו´ וכן ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך אל מקום אחר וגו´ מעשה זה היה בשני ימים אחרים. בכל יום היה עומד על משמרתו שלש שעות קמייתא של היום. כי ודאי אחר שעברו שלש שעות אפס תקותו לקללם עוד ביום ההוא. וללכת ביום אחד בשלש שעות על שלשה מקומות ולבנות בכל פעם שבעה מזבחות ולהקריב שבעה קרבנות כמעט אי אפשר. עוד פן ואולי יגיע רגע ההיא בעת שהולך ממקום למקום ולבו טרוד ולא מוכן ומוכשר לכוין לקלל אז. לכן ודאי בהגיע זמן שלש שעות כבר היה עומד ומוכן ומצפה לרגע ההוא. והוא דוקא באופן שאמרתי. שהלכו בכל יום קודם הגיע זמן ההוא והוא עומד על משמרתו.

גם אין ספק בדבר שלא דבר הקדוש ברוך הוא עם אותו הרשע כי אם בלילה בחלום. כמו שנאמר ויבא אלהים אל בלעם לילה. וזה בנין אב לכל ביאה ומקרה אל בלעם היה בלילה דוקא )וכן אמרינן במדרש שם. לפי שכל נביאי אומות העולם בלילה מדבר עמהם( ואם מעשה בלק ובלעם היה ביום אחד. איך נזכר שתי פעמים ויקר אלהים אל בלעם וגו´ מוכח שדבר עמו ביום.

אלא ברור בעיני שהם שלש מעשיות נפרדים בשלשה ימים. ובכל לילה קרה ה´ אל בלעם. ובלק העלה את בלעם בכל פעם טרם עלה השחר בעוד חשכת לילה. ואמר לו בנה לי בזה וגו´ ובינתים שבנה בלק והקריב הלך בלעם להתבודד ולישן ולהרדם ואז קרה ה´ אליו וישם דבר בפיו. וכן היה הענין בכל המקומות שהעלה בלק את בלעם שלכל מקום ומקום היה יום מיוחד: וזה כונת הש"ס )ברכות ו ע"א( והיינו דקאמר לי´ בלעם לבלק מה אקוב לא קבה אל וגו´ מלמד שאות´ הימים לא זעם ע"כ. הכונה שלשה ימים אלה שהעלהו למקומות הידועים לקלל משם את ישראל. ואם נאמר שהכל היה ביום אחד לא ידעתי למה נקט הש"ס לשון רבים שאותן הימים. וכן אמרו שם אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם בשעת הכעס. הכונה בג´ הימים האלה.

לא:ו

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא

יש לדקדק למה צריך להזכיר תיבת לצבא שתי פעמים הל"ל אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן כבר הזכיר ששלחם לצבא: ונראה לי שכונת הפסוק לומר שפנחס היה הכהן לצבא. רצונו לומר משוח מלחמה שידוע שהיה בכל עת ובכל זמן שני כהנים גדולים אחד שהיה עובד בבית המקדש ואחד שיצא למלחמה הנקרא משוח מלחמה. וזה שאמר פנחס בן אלעזר הכהן לצבא. ונפרש הפסוק כאלו נאמר פנחס בן אלעזר שהיה הכהן לצבא רצונו לומר משוח מלחמה. וכן מרמז רש"י שכתב דבר אחר שהיה משוח מלחמה. אבל לא הזכיר שהוא מרומז בתיבת לצבא יע"ש.

לג:ב

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה´. ואלה מסעיהם למוצאיהם

יש לבאר כונת מוצאיהם למסעיהם. ומסעיהם למוצאיהם ולמה שנה הפסוק בלשונו. שיקדים בסוף המקרא המאוחר שבראשית המקרא: לדעתי כונת מוצאיהם אינו מלשון יצא. מוצא. כי אם מלשון מצא כמו "כל התלאה אשר מצאתם בדרך" )שמות יח, ח( "את כל המצאות אותם" )יהושע ב, כג(. ואם תשיבני אם הוא מלשון מצא היה צריך להיות מצאיהם בשבא תחת הצד"י לא מוצאיהם. אין תפיסה. כי מצאנו במקר´ על דרך זה. דרשו חכמינו ז"ל )עירובין נד, א( "כי חיים הם למצאיהם" )משלי ד, כב( למוציאיהם בפה הצד"י בקמץ ודורשין מלשון מצא כאלו כתב מוצא לשון יצא בבנין הפעיל. גם נמצא "בראך יעקב" )ישעיה מג,א( וראוי להיות בראך, פתח תמורת שבא. "במצאכם אותו" )בראשית לב, יט( תמורת במצאכם הצד"י בשבא ואלף בפתח. כן הדבר מצאיהם כמו מצאיהם הצד"י בשבא: והכונה מצאיהם כל מה שאירע להם בדרך. והנה אם נעין במקרא נמצא כל או רוב המסעות אשר נזכרים פה בסדר הזה. כבר נזכרים בתורה. בספר שמות נזכרים המסעות מרעמסס עד מדבר סיני. בראשית ספר במדבר המסעות ממדבר סיני עד קדש ברנע )מדבר פארן( ובסדר חקת המסעות מקדש עין משפט עד ערבות ירחו והוא מסע האחרון. רק המסעות מקדש ברנע )רתמה( עד קדש עין משפט לא נזכרים. והטעם שבכל משך הזמן הזה )שהוא על פי סדר עולם י"ט שנה( לא אירע להם שום דבר בדרך ושום מעשה אשר ראוי להזכירו.

וכונת משה בהזכירו המסעות הנזכרים דוקא לספר המעשה מה שאירע להם במקום פלוני אלמוני. ואגב הזכיר גם כן שנסעו אז ממקום זה למקום זה כשאירע להם דבר ומעשה שהזכיר ומספר. וכמעט לא נמצא מסע אחד שהזכיר שלא אירע להם איזהו דבר הן טוב הן הפכו כמו רפידים. מדבר סין. קברות התאוה. חצרות. קדש ברנע. קדש עין משפט. הר ההר. נחל זרד וגו´ וכל זה היה על פי מצות ה´ שלא להזכיר שם כי אם המסעות אשר אירע לישראל איזהו מעשה שראוי להזכירו.

אולם בסדר זה. בפרשת מסעי בני ישראל נזכרים כל המסעות שנסעו ממצרים עד שבאו לערבות ירחו. בין שאירע להם איזהו דבר בין לא כי תכלית הדבר בפרשה זאת להזכיר המסעות דוקא. ואגבם נזכר לפעמים גם איזהו מעשה שאירע להם במקום פלוני במסע ההיא כמו בפסוק ומצרים מקברים את אשר הכה ה´ בהם וגו´. וכן "ובאילם שתים עשרה עינות מים" וגו´ וכן ולא היה שם מים לעם לשתות. וכן ויעל אהרן הכהן אל הר ההר. וכן וישמע הכנעני מלך ערד. וכל זה להזכיר את אשר? מצא אתם. הוא דוקא בדרך אגב וגררה בלבד. כי תכלית הדבר בפרשה זאת. אלה מסעי בני ישראל לזכור המסעות בלבד. כדרך רושם רשימה מספר מקומות שעברו ולא להזכיר ספור מעשה הנסיעה ההיא. כי אם לפעמים הזכיר בדרך קצרה ובדרך העברה בעלמ´. דבר מעשה אחד. כמו שהתחילה הפרשה אלה מסעי בני ישראל וגו´ רצונו לומר שנזכרי´ דוקא המסעות לא המעשיות שאירע להם בצאתם ובנסעם בדרך. מה שאין כן מה שנזכר כבר ומקודם בתורה מענין מסעיהם ומצאיהם שם עיקר ותכלית הדבר להזכיר המעשיות אשר מצא אותם בדרך. ואגב הזכיר גם כן שם מסע אחד כאמור.

וזה טעם הפסוק ויכתב משה על פי ה´ את מוצאיהם למסעיהם רצונו לומר כבר כתב משה והזכיר בתורה בספרים הקודמים. בספר שמות. במדבר. את כל מה שמצ´ ואירע לישראל. למסעיהם ובדרך אגב הזכיר גם המסע אשר בו מצא להם כן. שתכלי´ היא להודיע מצאיהם בדרך אגב וגררה למסעיהם. ואל תאמר שלא נסעו כי אם המסעות שנזכרים כבר ולא יותר. לכן אמר ואלה מסעיהם למצאיהם. רצונו לומר מה שנזכרים בפרשת זאת אלה מסעי בני ישראל. הם המסעות אשר נסעו בהם בכל הדרך הגדול מ´ שנה. בין שאירע להם דבר ומעשה אחד או לא. ותכלי´ שנזכרי´ פה הוא מסעיהם להודיע כל מסע ומסע שהלכו ועברו ונסעו. ובדרך אגב וגררה למצאיהם שהזכיר לפעמים גם כן מה שאירע להם ומצאתם בדרך.

*****

)א( סנהדרין נ"ב ע"א מאי פתילה אר"מ פתילה של אבר מנלן אתי´ שריפה שריפה מעדת קרח מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים וכו´ מאן דיליף מעדת קרח מנ"ל דכתיב )א( ואת מחתות החטאים האלה בנפשות´. שנשמתם נשרפת וגוף קיים: יש לדקדק מאחר שגופן קיים ודאי מטמאין הן ככל המתים. ואיך צוה הקדוש ברוך הוא שאלעזר ירים המחתות מתוך ידם. והם מונחים שם בחצר אוהל מועד אצל המזבח )לפני פתח אוהל מועד(. ועוד הלא נטמאו המחתות. כי חלל חרב הרי הוא כחלל. ואי אפשר שלא היה אחד מהמחתות נוגע באחד מן החללים השרופים האלה. ועוד לא נזכר אף דבור קל מה שנעש´ להם אחר כך. מי ואימתי הוציאם משם לקברן מחוץ למחנה כמו שמצינו בשריפת נדב ואביהו. גם יש לדקדק על לשון המקרא ואש יצאה מאת ה´ ותאכל וגו´ למה לא נאמר כמו בשריפת נדב ואביהו ותצא אש מלפני ה´ וגו´. גם יש לדקדק שאמרינן במדרש שקרח היה מן השרופין ומן הבלועין. שבתחילה נשרף )קצת( עד שהגיע למקום הבליעה ואז נבלע. הלא מן פשטות המקרא משמע אחר שנבלעו ותכס עליהם הארץ אז יצאה אש ונשרפו החמשים ומאתים אנשים. ואיך אפשר לומר אחר השריפה היתה הבליעה.

ועוד יש לדקדק שאמרינן במסכת סנהדרין בפרק חלק דף ק"ח ע"א עדת קרח אינה עתידה לעלות שנא´ ותכס עליהם הארץ וגו´. הלא אין עדה פחות מעשרה אנשים. גדולים ולא טף ונשים וידענו שלא נבלעו י´ אנשים. כי אם קרח ודתן ואבירם )ונשיה´ וטפם(. ואיך מכונים אלה בשם עדה: לכן נראה לי לפי דעתי במעשה זה אף שלא מצאתיו באר היטב בדברי חז"ל. אולם כהכרח הוא לומר כן. לישב התמיהות הנ"ל. לפי הפשט הפשוט ודאי נשרפו חמשים ומאתים האנשים שרפה ממש ולא נשאר מגופם מאומה ולא נטמאו המחתות ואלעזר נכנס לחצר אוהל מועד להרם המחתות בהיתר גמור. וגם קבורה לא היתה להם. ולכן לא נזכר בפסוק איך הוציאום וקברום. ולא יש שום תמי´ וקושי´: אכן לפי סברת ר"מ שהיה שריפת נשמה דוקא וגופן קיים הכרח לחקר ולישב התמיהות.

לדעתי בעת שאמר משה לדתן ולאבירם אם כמות כל האדם וגו´ ואם בריאה וגו´ בעת ההיא כבר אהרן וקרח וכל החמשים ומאתים האנשים עומדים פתח האהל במחתותם עם הקטרת. )ומטעם זה נזכר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל ולא נזכר אהרן שהלך עם משה. כי הוא עומד כבר על על משמרתו עם קרח. וחמשים ומאתים אנשים( ובשעה ההיא יצאה האש מאת ה´ ותאכל את החמשים ומאתים איש. ובינתים פתחה הארץ את פיה. ושפיר אמרי´ במדרש שחמשים ומאתים אנשים ראו שגם בקרח שלט האש וליהט אותו עד שהגיע למקום הבליעה. וראו הבלועים שגם הוא נבלע כמוהם: וידוע במקרא שכל מקום שהשתמש המקרא בלשון עבר פשוט. בלא ו´ ההיפוך. הכונה כבר. מקודם טרם כמו ואדם ידע את חוה אשתו. וה´ פקד את שרה. ואל משה אמר. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ולא נאמר וידע אדם. ויפקד ה´. ויאמר אל משה. וידע מרדכי לפי שדברים האלה הי´ מוקדמים בזמן. וזה פשוט וידוע. ולכן נאמר בשריפת בני אהרן ותצא אש וגו´ כי כן הי´ אחר שהקטירו הקטרת באש זרה. מה שאין כן בעדת קרח שיצאה האש קודם שפתחה הארץ את פיה ושפיר נאמר ואש יצאה. ולא ותצא אש.

ולפי דעתי אחר שכבר נשרפה נשמתן. וכבר נפלו המחתות מידם טרם מתו ממש. ירדו גם המה עם קרח שאולה. כי אם קרח ירד שמה חיים. ונדון בשני דינין. והם דוקא בדין אחד שריפה ולא בליעה כי בעת שנפתח גם פי הארץ סמוך לקרח בחצר או"מ וירד הוא ונעשה הקרקע משופע ונמוך ירדו אחר כך המה: ואלה הם עדת קרח. רצונו לומר דתן ואבירם וקרח וחמשים ומאתים אנשים. ובזה מיושבים כל התמיהות.

)א( בכל ספרים המדוקדקים את מחתות החטאים. אכן בתנ"ך KENNICOTT מצאתי שנמצאים ספרים שנכתב ואת בוי"ו. וכן הי´ לפני בעלי הש"ס הנ"ל ואינו טעות המדפיס: וזה לשון הראבע"ז את מחתות החטאים פי´ המחתות עכ"ל כונתו שלא תאמר שני מיני מחתות הי´ שנזכר בתחלה וירם את המחתות את מחתות החטאים. רצונו לומר הראשונים הן בדרך משל של אהרן ושל קרח. והשניים הן של חמשים ומאתים איש )וביותר שנמצאים ספרים שנאמר ואת מחתות החטאים. ראיה שאחרות היו( לכן כתב שפסוק את מחתות החטאים הוא פיר´ של לשון המקרא וירם את המחתות. ופירש ומבאר שהם מחתות החטאים. לא ששניות הן.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .