כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו´ כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה וכו´

אמרתי פעם אחד לחכם אחד שלאוריה החתי היה חטא משפט מות. שנאמר )שמואל ב´ יא, ט( וישכב אוריה פתח בית המלך את כל עבדי אדניו. הלא עשה מעשה אשר לא יעשה. הוא חטא משפט סקילה. ויען היטב חרה לי על דבריך אלה. למה נעקש כונת המקרא. הלא טעמו שלן עם כל עבדי אדניו פתח בית המלך. ולא הלך לביתו ללון שם. וחלילה לנו לומר שכונת הפסוק שעשה מעשה אשר לא יעשה עמהן:

ואען ידעתן בני ידעתי. כי טעם המקרא כן. אונס שאלתיך למה לא נפרש גם כן כונת המקרא במעשה ראובן וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו. והלא הלשון דומה תיבה בתיבה ממש כלשון הנזכר באוריה. ואם כן נפרש שהכונה שהלך ולן עם בלהה באהל אחד וכונתו לפי דברי חכז"ל למנוע את אביו ללון ולשכב שם. וזה בלבול יצועי אביו. על דרך נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה )מיכה ב, ט([. וזה שאמר לו אביו. כי עלית משכבי אביך. עליה בלבד ולא שכיבה )א( אבל הס מלהזכיר. שחטא בפועל. בשכיבה ממש.

וכן נפרש לשון המקרא )שמואל א´ ב, כב( אשר ישכבון את הנשי צבאות פתח אהל מועד ששכבו ולנו בעזרת הנשי אשר שם יושבות הנשים. ואין זה על פי חק המוסר הכבוד ודרך ארץ אף שלא נגעו בהן. וזה שאמרו כל האומר ראובן ובני עלי חטאו אינו אלא טועה. הכונה שידעו שאין המקרא מורה על החטא:

שאין השכיבה הנזכרת שם שכיבה ממש אולם לפי שעל כל פנים מעשיהם אינו על פי חוק המוסר. אף שלא חטאו כלל השתמש המקרא בלשון שנוכל לפרשו על חטא ממש. שלא נאמר וילך ראובן וילן עם בלהה. וכן אשר ילינו עם הנשים הצובאות וגו´ ובלשון הזה ודאי לא היה שום פתחון פה על מעשיה´ לומר שחטאו:

וזה שאמר הש"ס אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה וגו´ לפי האמת שאין הכונה שכיבה כי אם לינה למה הזכיר המקרא שכיבה ולא לינה עם בלהה. ומתרץ מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה. שהכונה מאחר שציער בזה את אביו. השתמש המקרא בלשון שנוכל לפרשו על החטא. וכן בבני עלי. אלא מה אני מקיים אשר ישכבון וגו´ מאחר שאמרנו שכל מי שאומר שחטאו אינו אלא טועה. כי לנו דוקא אצל הנשים למה השתמש המקרא בלשון שכיבה. ומתרץ מתוך ששהו את קיניהן )א( מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבום. ר"ל לפי שעשו על כל פנים שלא כהוגן. וגם כן שהו את קניהן. ולא הלכו ושבו למקומם ללון בביתם. מעלה עליהן הכתוב. ר"ל השתמש המקרא בלשון שיש לטעות. וזה לעונש. אולם בפועל ובאמת שכיבה ממש. לא חטא ראובן ולא בני עלי.

קכז.

ומעשה באדם שירד מגליל עליון ונשכר אצל בעל הבית בדרום שלש שנים: ערב יום כפור א"ל תן לי שכרי ואילך ואיזן את אשתי ובני וכו´

דקדקתי למה שאל דוקא בערב יום כפור מה היום מיומים:

ונתתי טעם לשבח על פי מה שאמרינן במסכת חולין פרק אותו ואת בנו ? ארבעה פרקים? בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן כו´ וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל ע"כ. והטעם שבפרקים אלה מרבים בסעודה. ובגליל מרבים גם בערב יום הכפורים והאיש ההוא היה מגליל. לכן בקש שכרו על ערב יום הכפורים כדי ללכת לביתו לגליל שמרבים אז בסעודה ושמחה.

)א( בזהר בפסוק ויהי בשכון ישראל. ר´ ייסא אמר דנאים ההוא ערסא ולא חייש ליקרא דשכינתא ע"כ. ראיה גם כן שלא חטא בפועל ממש. כי אם שלן באהל וערסא בלהה ועל ידי זה ציער לאביו. ולא חייש ליקרא דשכינתא.

וזה לשון מדרש רבה פרשת ויחי אמרי )אמר יעקב לראובן( איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים מה שדעתו רואה לעשות בך עושה. כיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן ע"כ: לא נדע למה לא מרחקהו ולא מקרבהו על מעשה זה כי אם הניח הדבר תלוי ועומד עד שיבא משה. משמע כאלו יעקב לא ידע להכריע אם ראובן ראוי לעונש או לא כי אם משה. הוא ידין ויכריע. ועוד למה לו למדרש ליתן סימן על משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. הלא בלא סימן זה אנחנו יודעים מי הוא משה. למה לא אמר בקיצור עד שיבא משה מה שדעתו וכו´ ולמה דוקא מסימנו בפסוק זה. יאמר בדרך משל משה שכתוב בו איש האלהים. בכל ביתי נאמן הוא וגו´ ורבים כאלה. מוכח שמקרא זה ומשה עלה וגו´ הוא כור הבחינה להכריע ולדעת אם ראובן ראוי לקרב או לרחק.

ולדעתי כונת המדרש. הנה יעקב הזכיר מעשה ראובן ומקונן אז חללת יצועי עלה. ששכינה להיות עולה על יצועי. חלל. וכמו שהזכיר הזוהר ולא חייש ליקרא דשכינתא. אולם באמת לא ידע יעקב בבירור אם חלל ראובן השכינה עד שיהיה ראוי לעונש ולריחוק או לא.

והטעם שאמרינן במסכת סוכה )דף ה ע"א( תניא רי"א מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לה´ והארץ נתן לבני אדם. ולא ירדה שכינה למטה. והכתיב וירד ה´ על הר סיני למעלה מעשרה וכו´ לא עלה משה ואלי´ למרום והא כתיב ומשה עלה על אלהים למטה מעשרה וכו´ מכל מקום מאחז פני כסא כתיב דאישתרבובי אשתרבב לי´ כסא עד עשרה ונקיט ביה עד כאן לשונו:

הנה מוכח שיש ספק ומחלוקת בדבר אם ירדה השכינה למטה מעשרה או אם עלה משה ואלי´ למרום שר"י סבר שלא ירדה שכינה ולא עלה משה ואלי´ ומתרץ הפסוקים שמורים על ירידה ועליה ממש. אכן החולקים סוברים שירדה אפילו בתוך עשרה. ומשה ואליהו עלו למעלה מעשרה )כי זה בזה תלוי כמו שהוכיח הש"ס מפסוק השמים שמים לה´ וגו´(.

והנה יעקב אבינו לא ידע להבחין את הדבר הזה אם השכינה ירדה למטה עד תוך עשרה. ואם כן ודאי ירדה על היצוע ממש. וראובן ראוי לעונש ולריחוק כי הוא חלל אותה על ידי מעשה זה. או האמת שלא ירדה השכינה מעולם למטה מעשרה. ולא יעלה מעולם אדם גשמי למעלה מעשרה. וא"כ לא ראוי ראובן לעונש ולריחוק. כי השכינה לא ירדה על היצוע ממש. כי אם למעלה מעשרה. ולא חללה בזה. כי לא נכנס )כביכול( בתחום מקור כבוד השכינה כי הוא שכב על היצוע שהוא בתוך עשרה. ומקום כבוד השכינה היא למעלה מעשרה:

לכן לא ידע יעקב אי לקרבו אי לרחקו כי לא ידע להכריע. ואמר לו אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים וכו´ והכונה שכבר מקשה הש"ס מפסוק זה ומשה עלה וגו´ הלא מוכח שמשה עלה למעלה מעשרה. ומכלל זה מוכח גם כן ששכינה ירדה. ומתרץ הש"ס מפסוק זה אין ראיה. שנוכל לפרש למטה מעשרה והכסא אשתרבב למטה. וכל זה יוכל להבחין ולדעת משה בעצמו בלבד כי הוא ידע אם באמת היה מעשה כן או שעלה למרום בלא דבר אמצעי )כביכול כדרך הנשר בשמים( אכן זולת משה בעל המעשה הזה לא יוכל שום חכם ונבון להכריע ולדעת אמיתת הדבר. וגם יעקב לא ידע:

לכן תלה הדבר עד שיבא משה הוא יודע בעצמו אם עלה למרום למעלה מעשרה. ולא שהכסא אשתרבב למטה. ואם כן גם השכינה ירדה בתוך עשרה. או שלא עלה למעלה מעשרה וגם השכינה לא ירדה כי אם עד למעלה מעשרה. וכיון שבא משה התחיל מקרבו יחי ראובן. לפי שבאמת ידע משה בעצמו שלא עלה למעלה מעשרה כי אם למטה מעשרה והכסא אשתרבב למטה. ויודע בזה שגם השכינה לא ירדה בתוך עשרה. ואם כן לא חלל ראובן כבוד השכינה ואין ראוי במעשיו ריחוק. התחיל מקרבו ואמר יחי ראובן )כי על כל פנים כונת ראובן לטוב היתה שתבע עלבון אמו. אם לא חלל השכינה ודאי ראוי הוא לקרבו ולקבל שכר טוב(.

)א( אגדת בראשית פרק מ"א. הביא הילקוט )לא בכל הילקוט נמצאה כי אם בדפוסי הישנים( בפסוק ועלי זקן מאוד וז"ל א"ר סימון מוצלין היו בני עלי מן הדבר הזה שכתוב את אשר ישכבון את הנשים אלא כך היו עושים לא היו מקריבין את הקרבנות בשעתן והיו בנות ישראל מביאות תור או בני יונה אצלו כשם שכתוב ובמלאת ימי טהרה וגו´ אל פתח אהל מועד אל הכהן והיו נוטלין ומעבירין השעות ולא היו מקריבין בשעתן והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו והולכות ומשמשות לבתיהן שנאמר ואת אשר ישכבון את העם לא נאמר אלא את הנשים משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות מי גרם להם שהיו מניחין את הקרבנות ולא היו מקריבין אותן בשעתן שנאמר מחטיאים עם ה´ אין כתיב כאן אלא מעבירים מעבירים השעות עד כאן לשונו:

לשון זה נראה חס וחלילה כתורה החדשה. לומר שיולדות אסורות לבעליהן עד שהקריבו קניהם. הלא תיכף אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה תשב על דם טהור ומותרת לבעלה.

וכדי שלא יהיה מדרש זה כחידה בלא פתרון. טרחתי לפרשו קצת שנמצא הבנה בדבריו:

וזה לשון תורת הכהנים סוף פרשת מצורע בדיני הזבה )פרק ט´ הלכה ד´( מנין שהיא טובלת מבעוד יום ת"ל והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אלא אם כן תהיה מעורבת שמש מלמד שהיא טובלת ממבעוד יום. וכלשון הזה כתב גם כן אצל דיני הזב לעיל )פרק ה´ הלכה י"ד( מנין שהוא טובל מבעוד יום תלמוד לומר ובא לפני ה´ אל פתח אהל מועד כיצד הוא בא אל פתח אוהל מועד אלא אם כן היה מעורב שמש. מלמד שהוא טובל מבעוד יום עד כאן לשונו.

ודקדקתי מה ראיה והוכחה יש שמותר לטבול מבעוד יום הלא לפי מה שאמרינן במסכת יבמות )דף ז ע"ב( ואמר ר"י דבר תורה אפילו עשה לית ביה )לטבול יום לפרוש מעזרת נשים( שנאמר ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה´ לפני חצר החדשה. מאי חצר החדשה אר"י שחדשו בו דברים ואמרו טבול יום לא יכנס במחנה לוי עד כאן:

הנה מוכח שמן התורה טבול יום מותר להכנס למחנה לוי ואפילו לעזרת נשים וכן פסק הרמב"ם. ואיך יוכיח התורת כהנים שמותר לטבול ביום. הלא אפילו אם טובלים בליל שמיני מותרים מן התורה להכנס לעזרת נשים.

אלא מוכח מכאן שלפי תורת כהנים באמת מן התורה אסור טבול יום בעזרת נשים. ולא דרש חצר החדשה שחדשו בו דברים. כי לפי דבריו מן התורה אסור. וכן משמע פשטות המקרא )דברים כג, יב( והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה. הכונה מחנה לוי. מוכח קודם שהערב שמשו. שהוא טבול יום אסור מן התורה במחנה לוי. והיא עזרת נשים )עיין פסחים דף צ"ב ע"א רש"י בד"ה וראה קרי בו ביום(. וכן משמע שם במסכת יבמות הנזכר מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. מוכח שישלח טבול יום ממחנה לוי עשה הוא שמן התורה אסור לו להכנס. כי אם שאין בו כרת אלא בעזרת ישראל. לפנים משער נקנור שהיא מחנה שכינה )וסוגיה ארוכה היא בתלמוד שלנו והיא אצלי בכתובים לבאר כל שיטות הראשונים הרמב"ם ובעלי התוספות בדין זה. אם טבול יום אסור מן התורה בעזרת נשים. וכלל העולה שבאמת טבול יום דזב ודזבה ובעל קרי אסור מן התורה בכל מחנה לויה. כמו שמוכח מת"כ. ואין להאריך. כי אם מה שנוגע לתרץ ולבאר לשון המדרש הנ"ל(.

ודקדקתי עוד לפי הוכחת ת"כ שזב וזבה טובלין מבעוד יום מטעם שמוכרחין להקריב קיניהן למחר. ואם טובלין בלילה טבול יום הם ואסורין לקרוב אל פתח אהל מועד שהוא עזרת נשים מחנה לוי. איך מותרת זבה לבעלה בליל שמיני אחר שספרה שבעה נקיים וטבלה. הלא ע"כ צריכים אחר כך טבילה מכח התשמיש. ואם כן טבול יום היא ביום שמיני ואסורה לבוא פתח אוהל מועד. ונדקדק כמו שדקדק והכריח תורת כהנים מכח קושי´ זאת. שמוכח והכרח הוא שזב וזבה טובלין מבעוד יום. אלא ע"כ מה שצותה התורה ? "וביום השמיני תקח לה שתי תורים" וגו´ הוא דוקא קודם ששמשה. ודוקא אחר שהקריבה קינה מותרת לבעלה. וזה כונת הפסוק וכפר עליה הכהן לפני ה´ מזוב טומאתה. ור"ל אחר שכפר עליה הכהן אז מותרת לבעלה. אבל לא קודם לכן.

וראיתי בילקוט בפסוק "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" ?. רש"א אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה לעסוק בטהרות. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק )והוא לשון ת"כ שם( ופירש המפרש )בעל ברית אברהם( וז"ל אבל אינה טהורה לבעלה עד שתביא קרבנותיה עד כאן לשונו. והוא מה שהוכחתי:

וזה היה על פי המדרש הנזכר חטא בני עלי שלא הקריבו הקינים והנשים סוברות שהכהנים כבר הקריבום ומותרות לבעליהן הן. והם לא עשו כן. ואם כן אסורות לבעליהן.

אולם המדרש הזכיר ומציין הפסוק הנזכר ביולדת ובמלאת ימי טהרה וגו´ אל הכהן. זה ודאי צריך תיקון. והוא טעות ושגגת המעתיק והמדפיס. כי היולדות ודאי אינן צריכות קינין לטהר לבעליהן. כי אם למקדש ולקדש: וכן צריך להיות והיו בנות ישראל מביאות שתי תורים או שני בני יונה אצלו כשם שכתוב וביום השמיני תקח לה שתי תוריים או שני בני יונה וגו´. והמדרש מדבר דוקא בזבה ולא ביולדת אולי יש לומר לפי שרוב הנשים יולדות בזוב. תפש לשון המקרא הנאמר ביולדת. וכונתו זבה.

ובירושלמי סוטה פ"א הלשון גם כן על דרך המדרש הנזכרת לא על דרך שדורש ש"ס בבלי ביולדות ששהו את קיניהן. והנשים לא חזרו לבתיהן עד שראו בעיניהן שהקריבו קיניהן. וזה לשונו ועלי זקן מאוד וגו´ ישכבון כתיב שהיו הנשים מביאות קיניהן לטהר לבתיהן והיו משהין אותן:

הקב"ה מעלה עליהן וכו´ משמע גם כן שמדב´ מזבות שהקריבו קיניהן לטהר לבעליהן )כי למקדש ולקדש לא מכונה בשם בתיהן( והוא כשכתבתי.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .