|
א:א
ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה´ לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו. ויאמר ה´ יהודה יעלה
ולקמן )כ, יח(: "ויקמו ויעלו בית אל וישאלו באלהים ויאמרו בני ישראל מי יעלה לנו בתחילה למלחמה עם בני בנימין ויאמר ה´ יהודה בתחלה". ויש לתת טעם למה בשאלה הראשונה מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה. השיב ה´ ויאמר יהודה יעלה. ולא אמר בתחלה כדרך שאלתם. ובשאלה השניה מי יעלה בתחלה למלחמה עם בני בנימן. השיב ואמר יהודה בתחלה כדרך שאלתם. למה לא השיב כמו בשאלה הראשונה. יהודה יעלה. ולמה לא השיב בשאלה הראשונה כמו שהשיב בשניה יהודה בתחלה. ועוד למה לא שאלו בשניה בדרך הראשונה והיה להם לומר גם כן מי יעלה לנו למלחמה עם בני בנימן בתחלה. או יאמרו בראשונה כמו בשניה מי יעלה לנו בתחלה אל הכנעני וגו´. גם יש לפרש מקרא )מלכים א´ כ, יח(: ויאמר אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום". מה הפרש יש בין שתי לשונות אלה להקדים או לאחר תיבת חיים. ואם אחד הוא. הל"ל בקיצור אם לשלום אם למלחמה יצאו תפשום חיים. או חיים תפשום: ולדעתי דרך לשון עברי אם הכונה להטעים )מיט נאכדרוק( איזהו מלה או תיבות במאמר אחד להקדים המלה ההוא או התיבות ההמה. ולאחר פחותי הטעם )על דרך שאמרו במס´ מגילה )דף טז ע"א( אשר הכין לו. תנא לו הכין )א( והנה במקרא אם לשלום יצאו תפשום חיים. מוטעם תיבת תפשום. והכונה תכלית הדבר לתפשם. ואם ביכלתם לתפשם חיים. מה טוב. ואם לאו תפשום גם מתים. אכן אם למלחמה יצאו חיים תפשום. מוטעם תיבת חיים. והכונה שתשגיחו בכל עוז לתפשם דוקא חיים. ואם לא תעשו כן. שאין לאל ידכם לתפשם חיים כי אם מתים שכבר נהרגו בידכם בתפשכם אותם לא עשיתם רצוני. ואין לי תועלת בהם )כי אולי היה דעתו כשהם יצאו למלחמה לעשות בהם נקמות ולהוליכם עמו. כדרך "אדני בזק" )שופטים א, ז( בכל פעם המלה הראשונה מוטעם. טעם חזק. והשני לבאר יתר הכונה.
כן הדבר בשאלה הראשונה מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה. התיבה המוטעם והיא עיקר ותכלית השאלה היא מי יעלה ותיבת בתחלה כמעט כמיותר. ולא שייך לשאלה. ומאליו מובן. מי שיעלה הוא הראשון והוא בתחלה. כי לא היה הדבר שכל השבטים יעלו אל הכנעני להלחם בו. והם שאלו לדעת מי יעלה ראשונה. ואז באמת תיבת בתחלה מעצם השאלה. והיה ראוי להם לומר מי יעלה לנו בתחלה אל הכנעני וגו´. לא כן היה הדבר. כי אם ששאלו מי הוא האחד מהם מכל השבטים שיעלה להלחם )ומאליו ומעצמו הוא בתחלה( ותיבת זאת מיותר.
והיא ללא תכלית וללא הועיל: ובאמת השיב ה´ יהודה יעלה ולא אמר בתחלה. כי גם המה לא שאלו על בתחלה. אף שהזכירו ואמרו כן. אכן תכלית ועצם שאלתם לא היה על בתחלה. כי אם על מי יעלה: מה שאין כן בשאלה השניה. שכל ישראל התקבצו לעלות על בני בנימן ושאלו מי יעלה בתחלה והשאר השבטים יעלו אחריו. לכן הקדימו תיבת בתחלה וחברו עם מי יעלה. לפי שהוא מוטעם כמו תיבת מי יעלה. והוא שייך לעצמות השאלה. ואינו דומה לשאלה הראשונה. לכן השיב ה´ יהודה בתחלה. כי כמעט כל השאלה היתה דוק´ על בתחלה ולא על עליה. הלא כבר התקבצו לתכלית דבר זה. לעלות על בני בנימן למלחמה. ומה להם לחקר על העליה. ודאי דוקא על בתחילה היתה תכלית שאלתם )ולולא שצחות הלשון הי´ מסכים. היה ראוי להם לשאול דוקא מי בתחלה למלחמה וגו´ שהוא תכלית השאלה. כמו שבאמת השיב ה´ יהודה בתחלה. ולא אמר יהודה יעלה בתחלה )על דרך לשון הש"ס סנהדרין ק"ב ע"א אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן אמר לי´ ומי בראש )א( ולא אמר ומי יטייל בראש( כן הדבר בשאלתם שכבר כולם מוכנים לעלות די להם לשאול מי בתחלה. כי אם הלשון הצח יבקש לומר מי יעלה בתחלה( וכ"ש שלא יכלו לאמר מי יעלה למלחמה עם בני בנימן בתחלה. שתשמע ששואלים על העליה. רצונו לומר שיעלה דוקא שבט אחד והנשארים יעמדו מרחוק.
ד:ח
ויאמר אליה אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך
לא ידעתי איך אמר ברק ואם לא תלכי לא אלך הלא אמרה דבורה לו בשם ה´. ועובר על פי הנביא בדבר ה´ חייב מיתה בידי שמים. ולא יש הפרש בין נביא לנביאה כמו במלך שדרשו בספרי מלך ולא מלכה. אכן בנביא אקים לך לא דורש נביא ולא נביאה: אולי יש לישב על פי מה שאמרו במסכת פסחים )דף סו ע"ב( כל המתיהר כו´ אם נביא נבואתו מסתלקת ממנו כו´ מדבורה דכתיב חדלו פרזון וגו´ עד שקמתי דבורה וגו´ וכתיב עורי עורי דבורה וגו´. שאין הכונה דוקא ברגע שאמרה עד שקמתי דבורה וגו´ מתיהרת ונסתלקה ממנה רוח הקדש. כי אם מלשון זה שאמרה ראיה שהיתה בה מידות התיהרות לעתים ידועים ובשע´ ההיא נסתלקה ממנה הנבואה. על דרך שאמרו )שם( באליאב אחי דוד שאמ´ ה´ כי מאסתיהו מוכח שראינו שהיתה בו מדות הכעס. לא מחמת דיבור אחד שאמ´ פעם א´ לדוד. ופן ואולי חשב ברק מה שאמרה לו בשם ה´ לך ומשכת בהר תבור וגו´ אולי נסתלקה בעת וברגע ההוא ממנה הנבואה. ולא נבואה אמיתית היא לכן אמ´ לה אם תלכי עמי וגו´: ועיין רש"י בפסוק הלא צוה ה´. ביד משה. כי החרם תחרימם כך מצאתי במכילתא ע"כ )במכילתא שלנו לא מצאתיו( א"כ לא היה ברק עובר על פי הנביא בדבר ה´ להיות חייב מיתה.
יג:יג-יד
ויאמר מלאך ה´ אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. מכל אשר יצא וגו´ לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טומאה אל תאכל וגו´ תשמר
לדעתי המלאך הוסיף עתה על דבריו הראשונים שגם הוא אישה מנוח. ישמר מכל הדברים אשר כבר צוה לאשתו. ותשמ´ תאכל תשת הכל נוכח זכר. לא שהיא נסתר לנקבה. והכונה שגם ראיית הדבר האסור לנזיר מזיק לנפש הילד. המוקדש מבטן אמו ולכן גם הוא ישמר מדברים אלה ולא יביאם הביתה שלא תראה אשתו דברים האסורים. וחמדתם. ומזיק קצת לנפש הילד )א(.
יח:ל
ויקימו להם בני דן את הפסל וגו´ ויהונתן וגו´ הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשלה
מקראות אלה צריכין ביאור כי סותרין זה את זה. מקרא אחד אומר שהיו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ. ומקרא אחד אומר שהיה להם פסל מיכה כל ימי היות בית האלהים בשלה. אם אחר זמן שנחרב שלה לא היה להם הפסל על מה צריכין לכהנים שם שהיו יהונתן ובניו שם כהנים עד גלות הארץ: והנה בכונת גלות הארץ רבו הפירושים רש"י כתב בימי סנחריב בגלות הראשונה. והגאון ר´ ישעיה מטראני הזקן כתב וז"ל אין לפרשו גלות סנחריב שהרי אומר לפניו כל ימי היות בית האלהים בשלה. אלא גלות שילה עכ"ל. והרד"ק והרבל"ג כתבו כי רחוק הדבר שפסל זה קם ימי הארץ הלא דוד המלך ואסא ויאשיה´ שביטלו כל הע"ז שבארץ ודאי לא הניחו פסל זה. לכן פירש הרד"ק שהכונה עד שגלה הארון. והרלב"ג פירש עד זמן יבין מלך כנען שברחו להם שבט דן מעבר לירדן ע"ש.
ולי נראה לבאר המקראות אל נכון: הנה בפסוק הראשון לא נזכר שהיו כהנים לשבט הדני בעבודת פסל מיכה כי אם סתם כהנים לשבט דן. לכן לדעתי הכונה על עגל ירבעם שנאמר וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. ובלתי ספק בחר ירבעם לכהנים מבני לוי אם מצא להם. כמו שנאמר ויעש את בית במות ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי משמע דוקא בבית הבמות )חוץ מערי בית אל ודן שהם עיקר בית עבודתו ושם העגלות( לקח מקצות העם. אולם בב´ מקומות אלה ודאי בחר דוקא כהנים מבית לוי. ודוקא בבית הבמות היו לו כהנים מקצות העם. אבל לא בבמה הגדולה אשר בבית אל ובדן. ואף אם נאמר שגם בבית אל היו לו כהנים מקצות העם כמו שנאמר "והעמיד בבית אל את כהני הבמות אשר עשה" )מלכים א´ יב, לב( אכן בדן העמיד כהנים מבני לוי כי מצא שם כהנים מבית לוי מזמן מיכה. והיה הדבר כן עד יום גלות הארץ גלות סנחריב )וזה לשון סדר עולם פרק כ"ב בימי פקח מלך ישראל בא תלגת? פלאסר מלך אשור )מלכים ב´ טו, כט( נטל עגלי הזהב שבדן והלך לו. וכן הוא אומר "ויבא אליו תלגת פלנאסר מלך אשור )דברי הימים ב´ כח, כ( ע"כ. שאז נחרב עיר דן וגלו יושביה: אכן עבודת פסל מיכה לא משכה כל משך זמן ההוא כי אם כמו שנזכר במקרא השני כל ימי היות בית האלהים בשלה: לדעתי הכונה עד זמן ממשלת שמואל הנביא. כי בזמן ההוא נחרב שלה וגלה הארון לארץ פלשתים עד שבא לקרית יערים. ושם נאמר )שמואל א´ ז, ב( "וינהו כל בית ישראל אחרי ה´, ויאמר שמואל אל כל בית ישראל וגו´ הסירו את אלהי הנכר מתוככם וגו´, ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות וגו´ וברור שגם פסל מיכה הסירו אז. "ויעבדו את ה´ לבדו" ובזמן עלי ודאי לא היה לאל ידו לבטל מעשה רע מישראל. כי גם מעשה בניו לא יוכל להטיב. וקודם עלי אין מלך ושופט בישראל איש הישר בעיניו עשה: ואם היה הקרא מספר ואומר שעבודת פסל מיכה היתה בדן עד יום גלות הארץ אז באמת היה לנו לדקדק איך הניח דוד המלך ושמואל ושאול ושארי מלכי יהודה הכשרים פסל זה בארץ. אולם לא נזכר כי אם שהיו בני גרשם כהנים לשבט הדני. לעבודה שהיתה להם בעיר ההיא לבני דן. והוא עבודת עגל הזהב בדן. ובאמת מזמן שמואל עד ירבעם. בערך משך זמן תשעים שנה. משנתבטל פסל מיכה עד שהועמד עגל הזהב שם לא הי´ צריכים לכהנים. כי אז לא היה פסל ומסכה בעיר. אכן המקרא דבר דרך כלל. שהוא משך זמן שש מאות שנה ויותר. מזמן מיכה עד גלות עשרת השבטים. כל משך זמן ההוא הי´ בני משפחות יהונתן כהנים לשבט הדני. ולא השגיח על מעט השנים האלה. שבינתים לא הי´ צריכין לכהנים. ןמי יודע אם לא היה להם במעט שנים האלה איזהו ע"ז בסתר. כמו שכתבתי בספרי תבוה"א דף ל"ו ע"א שמחוז דן. ליש. פניס. היה מקום מוכן לעבודה זרה ולאלילים מימים קדמונים. הוא בעל גד בבקעת הלבנון. הוא בעל המון )על שם העורכי´ לגד שולחן ועל שם המון אמון אליל מצרים. או על שם בעלוס( וגם שם פניס הוא שם אליל יוני פאן כנודע.
******
)א( ובזה נפרש לשון הש"ס )סוטה מג ע"א(: ת"ר אשר בנה אין לי אלא אשר בנה לקח וירש ונתן לו במתנה מנין ת"ל מי האיש אשר בנה בית. אין לי אלא בית מנין לרבות בית התבן וכו´ ת"ל אשר בנה מ"מ. יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער וכו´ ת"ל בית מה בית הראוי לדירה וכו´ )עיין רש"י(: הכונה יכול היה המקרא להשתמש לשון קצר מי אשר בנה וגו´ וכתיב מי האיש אשר בנה מוטעם ומודק דיבור הראשון שבמאמר. להורות מי האיש יהיה מי שיהיה. ולא מוטעם תיבת בנה לומר דוקא בנה. לפי שהוא מאוחר אחר דיבור האיש. ונרבה אפילו ירש וכו´. ואם היה כתוב מי אשר בנה בית ודאי מוטעם דיבור בנה שהוא ראשון במאמר והיינו מדקדקים דוקא בנה ומאחר שאמר מי האיש אשר בנה נדע שבנה לאו דוקא. וזה שהשיב הש"ס ת"ל מי האיש אשר בנה בית. אין לי אלא בית וכו´ ת"ל אשר בנה מ"מ. רצונו לומר אם היה כונת המקרא דוקא בית היה לו להקדים תיבת בית לתיבת בנה והל"ל מי האיש אשר בית בנה. ונדע שמטעימי´ דיבור בית שהוקד´ במאמר. ומאחר שאיחר דיבור בית מוכח של"ד בית ה"ה בית התבן. וזה שהשיב הש"ס אשר בנה מ"מ. ולא נדקדק לומר בית דוקא. יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער וכו´ ת"ל בית הראוי לדירה. שהל"ל אשר בנה סתם ונדע שסתם בנין הוא בית. וא"כ מה שהוסיף בית רצונו לומר דוקא בנין שראוי לפחות לדירה.
וכן לקמן )?מד ע"א( ת"ר אשר ארס אחד המארס את הבתולה וכו´ דורש כן מדלא כתיב אשר אשה ארס. שהיינו דורשים אשה רצונו לומר בתולה דוקא. שהוא ראשון במאמר. ומדכתיב אשר ארס אשה דייקינן ארס מכל מקום. שהוא מוטעם ומודק אבל אשה בתולה ל"ד שהוא מאוחר.
)ב( שם מאי אחר אמר רבי אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו א"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע א"ל ומי בראש א"ל בן ישי בראש אמר אי הכי לא בעינא.
כבר ידוע הדקדוק מה שאל ומי בראש הלא כבר שמע מפי הקדוש ברוך הוא אני ואתה ובן ישי הלא ידע שהוא קודם בן ישי. ועוד איך השיב לו ה´ בן ישי בראש. הלא אמר בתחלה אתה ובן ישי מוכח שירבעם בראש וקודם לבן ישי: ונראה לי על פי דרך דקדוק וצחות הלשון להקדים המדבר בעדו )אני( ואחריו הנוכח )אתה( ובסוף הנסתר )הוא( וכל מי שמדבר עם חברו מג´ גופי´ אלה. שומר הסדר הזה. אף שאינו על פי מדרגתם )רצונו לומר אף שהנסתר גדול במעלה ובערך מב´ הגופים האחרים. מאוחר הוא( כמו שאמרו בני יעקב לאביהם ונחיה גם אנחנו גם אתה גם טפינו. ולכן כששמע ירבעם מה´ ואני ואתה ובן ישי נטייל. לא ידע עדיין מי הוא המוקדם הוא או בן ישי. כי מדרך הלשון להקדים הנוכח לנסתר אף אם הנוכח פחות הערך מהנסתר. לכן שאל מי בראש. ובאמת השיבו ה´ בן ישי בראש. כי במעלה ובערך הוא מוקדם לך. ומה שאמרתי ואתה ובן ישי הוא בדרך חק הלשון דוקא להקדים אותך לו. אבל לא באמת הוא כן. כי בן ישי בראש:
)ג( ויעתר מנוח וגו´ ויורנו מה נעשה לנער היולד. יש לפרש למה בקש מנוח לשמוע בעצמו כן מפי המלאך. ולמה לא יאמין לדברי אשתו: לדעתי הטעם שהלכה אב מדיר את בנו בנזיר אבל לא האם )נזיר כח ע"ב( ורצה לדעת אם אמת הדבר שמן השמים הסכימו שידיר בנו בנזירות. אף מבטן אמו. או אפשר שלא היו דברים מעולם. כי אם כח המדמה או סיבה אחרת היתה שנדמה לה שאיש האלהים אמר לה כן. ולא אין לאל ידה להזירו בנזיר. לכן בקש כן מה´ לדעת אם אמת הדבר. ואז ידירו הוא כשנולד. או אפילו בעודנו בבטן אמו. כי לא שייך נזירות בלתי לנדור נדר נזיר לה´. ואם לא ידירו מנוח לא יהיה נזיר עד שיזיר בעצמו כשיגדל.
ומה שאמרה מן הבטן עד יום מותו. לא כן אמר לה המלאך כי אם היא הוסיפה כן מדעתה. וכן נזכר ברבה לסדר נשא פרשת י´ היא הוסיפה עד יום מותו ע"כ: ובאמת נפסק´ נזירות שלו מעת גולח שער ראשו כנזכר במקרא שם. ואולי יש לומר שאמרו חכמינו ז"ל סומא נחשב כמת. וכשגלחה דלילה את שער ראשו ונקרו פלשתים את עיניו נקרא יום מותו ועד אותו זמן היה נזיר. ומקוים דברים מן הבטן עד יום מותו.
| 
בסיוע ובעידוד משפחת מאיר שורץ
