תניא אמר ר"ש בן עזאי באו וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן בהן לא אל ולא אלהים אלא הויה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. עכ"ל

פירש´ רש"י בד"ה לבעל דין. לאומרים רשיות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה וזה ששמו כך ציוה להקריב לו פרים וזה אילים לכך בכולם ריח ניחוח לה´ ע"כ.

בזה לא מיושב ומתרץ למה לא נאמר בכולם או אל או אלהים ואז גם כן לא יש פתחון פה לבעל דין:

ועוד הלשון לבעל דין לחלוק אינו כל כך מיושב בכונה הזאת. ואינו לשון הש"ס כי אם שדרכו לומר שלא ליתן פתחון פה למינים או לאפיקורסין. ולדעתי כונה עמוקה בלשון הזה: ידוע שנמצא בה´ )כביכול( ג´ מדות אשר נזכרים ומבוארים בכל ספר המקובלים הראשונים והאחרונים.

א´ מדת החסד )ובלשון המקובלים נקרא גם גדולה( שהיא המדה להטיב בלתי גבול. ובלתי להבחין אם הגוף ההוא ראוי לטוב ההוא או לא. ומידה זאת מטיבה גם עם הרשעים שאינם ראוים לזה: וכן היה דרך אברהם אבינו שהטיב והשפיע לכל אדם ולכל עובר על פתחו בין ראוי ובין אינו ראוי ונטע אשל בבאר שבע לכל עוברים ושבים דורשי רשמו אמרו אש"ל הוא ר"ת אכילה שתיה לינה או לויה( כל כך דרכו להטיב לזולתו. ועל זה רמזו חכז"ל שאמרו אברהם אבינו היה מרכבה למידת החסד. ולכן נזכר )בראשית יב, ג( ונברכו בך כל משפחות האדמה. וכן ))שם יח, יח( ונברכו בו כל גויי הארץ. הכונה בך ובמדתך יבורכו כל גויי הארץ בין ראוים ובין אינם ראוים. כי כן דרך מידת החסד. ולמדה זאת מרמז שם אל )וסימן לדבר חסד אל כל היום( ששם זה מורה על חסד גמור )א(.

ב´ מדת הדין )הנקרא בלשון המקובלים גבורה )גם פחד( והיא מדקדקת עד מאד לישר הכל על קו הדין דוקא לא לנטות לצד החסד. ומידה זאת אינה מטבת כי אם לטובים הראויים לטובה אבל לא לשאינם ראויים על פי משקל וקו הדין. והיא היתה מידת יצחק אבינו. לכן לא מצינו שהיה מרבה להטיב עם כל מיני אדם כמו אברהם אבינו )וסימן לדבר בפחד אביו יצחק )שם לא, נג( לכן לא נזכר ביצחק ונברכו בך כל גויי או משפחות הארץ כמו אברהם כי מידתו לדקדק להטיב דוקא עם הראויים להטיב. ולמדה זאת מרמז שם אלהים שהוא מורה על דין. כמו שמצינו. שהשופטים והדיינים נקראים אלהים )אלהים לא תקלל(.

ג´ מידת האמת )ולמקובלים רחמים( שהיא ממוצע בין ב´ מדות הנזכרות. כי הוא יותר דין ממידת החסד ויותר חסד ממידת הדין. וכמכריע ביניהם. דהיינו הולכת על קו שורת ומשקל הדין. אכן נוטה מעט פנימה לצד החסד. לכן נקראה גם כן לפנים משורת הדין:

ודוקא ע"פ מידה זאת יש לעולם קיום ותקומה. לא בשתי המדות הקצוות חסד דין גמורים שאם הקב"ה יתנהג בכל פעם במידת החסד הגמור. גם בזה אי אפשר לעולם להתקיים. שהרי אז אם גם איש את רעהו חיים בלעו מידה זאת לא מענשת. מרוב חסדים שבה. וכ"ש וקל וחומר שבמדת הדין אי אפשר להתקיים שבכל שעה ורגע קו המשפט והדין היה מענש לכל איש ואיש כמפעלו. ואמר הנפש החוטאת היא תמות. מה שאין כן במידת האמת והרחמים. לפנים משורת הדין. שהיא מכריעה:

וכן אמרו חכז"ל שבתחילה עלה במחשבת הבורא לברא את העולם בדין וראה שאין העולם מתקיים. והקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין והיינו כתיב ביום עשות ה´ אלהים ארץ ושמים: ומדה זאת אינה מטבת כל כך עם מי שאינו ראוי כמו מידת החסד. אולם יותר ממידת הדין. שאינה מטיבה כלל למי שאינו ראוי לה. והיא היתה מידת יעקב אבינו. איש תם אכן לעת מצוא ומבוקש היה חריף וחכים. כממוצע בין חסד ובין דין. לכן נאמר בו ונברכנו בך כל משפחות האדמה ובזרעך )א(. הכונה במידתך שהיא נוטה לצד החסד יבורכו כל משפחות האדמה. אכן מאחר שבה גם בחינת דין ומשפט. הברכה ההיא אי אפשר שתהיה בשלמות כמו באברהם. וצריכה עוד לדבר הזה זכות זרעך. שימצא בהם אנשי חסד ממש. שהם קצת גם כן כמרכבה למידת החסד לכן )א( נאמר ביעקב ונברכו בך ובזרעך כל משפחות האדמה כי במידתו לבדה לא יהיה כן. כי בה גם כן קצת דין ומשפט על מידה זאת מורה שם הוי"ה ב"ה. שהוא )כביכול( ואמרתי בדרך משל איש קם על רעהו ורצחו נפש והמשפט דן את הרוצח למיתה. ויבא הנידן לפני המלך. שיש לו על פי חק המדינה כח לפטר בלא דין ומשפט ולפדות את האנשים הנדונים למיתו במאמר חסדו )בעגנאדיגונג( להתחנן על נפשו שלא תרד שאולה. והמלך ההוא טבעו ?? והוא בעל חסד עד קצה האחרון. ויבא ויפל לפני רגלי המלך ויתחנן ומזכיר מידת חסדיו המרובים ויקושעל ידי זה ודאי המלך יחננו ויפדהו מרדת שחת. ונהפך הוא כי כל מה שמזכיר הרוצח חסד המלך יתעוררו חסדיו על הנרצח ויבקש לנקום דמו מהרוצח ויצו להרגו תיכף ומיד כאשר דנהו המשפט. ואולי אם לא היה המלך כל כך בעל החסדים המרובים לא היה דנהו למיתה. אולי היה מצוה לתת פדיון כפר נפשו. כי כבר מת הנהרג ולא יועיל לו במיתת רצחו. וישקול בכור הבחינה למצוא אופן לחננו מה שאין כן שהוא בעל חסדים מרובים. יתעוררו חסדיו על הנהרג כל כך עד שאין מקבל פדיון. כי אם דם הרוצח: ונחקר על דבר הקרבנות שענינו שאדם חטא וראוי לעונש. ויצו ה´להביא קרבן לפדיון נפשו. להקריב בהמה תמורתו. ובה יכפר עליו ויפטר מענשו אשר ראוי לו:

ואם )כביכול( הקב"ה במצוה זאת בשתי מידות ובחינות. החסד והדין. כמעט אי אפשר לצוות להקריב קרבן ונתכפר לו. כי על פי מידת ושורת הדין והמשפט יש לאמר ולהשיב. הנפש החוטאת היא תמות. איך האלהים שכל דבריו ומצוותיו על פי דין ומשפט יצוה כן. ויקבל קרבן בני האדם ויתכפר לו. טוביה חטא וזיגוד מינגד אין זה על פי שורת הדין. ויקטרג מידת הדין. עד שכביכול לא יצוה להקריב קרבן: וכן במידת החסד אי אפשר להקריב קרבן הלא יתעוררו חסדי אל על ברואיו. ויחמל על מיטב הצאן והבקר לאמר ואלה הצאן מה חטאו. הלא צער בעלי חיים מדאורייתא. ואיך יצוה אל בעל חסדים המרובים להמית בהמה להקריבה ולשרפה. הלא הס מלהזכיר. שחת רחמיו וחסדיו.

אכן במידת הרחמים שהוא כממוצע ביניהם אפשר להקריב אמת הדבר שבעל הדין והמקטרג יאמר הנפש החטאת היא תמות. ולא יועיל קרבן לכפרה. אכן מידת הרחמים יכריע ויאמר. הלא בשגגה בא החטא לידו. והלא הכל שת תחת רגלי בני האדם. כל בעלי חיים לא נבראו כי אם לתועלת האדם. וה´ ברחמיו יקח כפר. נפש בהמה תחת נפש האדם.

ואמת צער בעלי החיים מדאורייתא. אכן לא הושגח צער בעלי החיים. הבהמה והעוף כנגד צער האם כמו שנוכל לשחט הבהמה והחיה והעוף לאכלה. בשר תאוה. וכל זה דוקא על ידי מידת הרחמים. אבל לא על ידי ב´ מידות החסד הדין כאמור:

וזה רמוז חכז"ל בלשונם הצח. בוז וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלה הויה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחולק. כפי שאמרתי אל מורה על מידת החסד. ואלהים על מידת הדין. שבשתי מדות אלה אי אפשר להקריב קרבן. שבשתיהם היה הבעל דין והטרוג חולק ומקטרג ומתרעם איך יקריב קרבן. לא די שאדם חטא. ימית גם בהמה. ובו יכפר בתמי´:

אולם במידת האמת והרחמים שעליה מורה שם הוי"ה אפשר להקריב קרבן. כי היא מכרעת בין החסד ובין הדין. משתקת את הדין והמקטרג שלא יהיה לו פתחון פה לחלוק כי מידת הרחמים אינה מדקדקת כל כך כמו מידת הדין לאמר הנפש החוטאת וגו´. ואין יתגברו בה כל כך חסדים רבים וגדולים לאמר אלה הצאן מה חטאו. לחמל עליה´ שלא להקריבם ולהמיתם. כי אם ממתיק הדין לתת כפר בהמה. ויכבש החסדים המרובים נגד בעלי החיים לאמר שלא נוכל להמיתם להקריב קרבן. וזה שאמרו שלא כתיב בפרשת קרבנות שהקב"ה. כאשר צוה ישראל על דבר הקרבנות. לא מכונה לא בשם אל שהוא חסדים גמורים ומרובים. ולא בשם אלהים שהוא דין ומשפט ממש. כי אם הוי"ה שהוא אמת ורחמים ודוקא בבחינת זאת אפשר לנו להקריב קרבן ונתכפר לו. כי בזה אין לבעל דין פתחון פה לחלוק: ובאמת בספרי לסדר פנחס בפסוק אשה ריח ניחוח לה´ לשונו שמעון בן עזאי אומר בוא וראה בכל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלהים ולא אלהיך )אולי צ"ל ולא אל( ולא שדי. צבאות אלא יו"ד ה"י שם מיוחד שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות עד כאן לשונו:

וזה ראיה ברורה לדברי שעל פי לשון הש"ס שלנו כונה אחרת היא )כמו שכתבתי( לכן הזכיר דוקא ב´ שמות אל ואלהים. ושלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק. הכונה למידת הדין לקטרג: אכן לבעל הספרי הכונה שלא יהיה למינים מקום לטעות. לכן הזכיר כמה שמות לא אלהים אלהיך )אל( שדי וצבאות: והבן.

מה שמכנים אנחנו את השם בשם הקדוש ברוך הוא סוד גדול בדבר: ידוע תכלית כל מעשינו ותפלתנו ועסקי תורתנו ליחד השם ולברכו ולקדשו. בסוד מעבר יב"ק י"חוד ב"רכה ק"דושה:

וזה שנאמר בסר הקושה קדוש וכו´ ברוך כבוד וכו´ ימלך ה´ וכו´ והוא היחוד ר"ל כי דוקא מי שהוא יחידי לו שייך הממלכה והממשלה. לא כן אם נמצא שני לו. הלא אי אפשר לשני מלכים שמשתמשים בכתר אחד. ומוכח שכנוי של הממלכה והממשלה מורה על אחדותו ויחידותו:

והנה בתיבות הקדוש ברוך הוא מרומזים שלשתו. לו הקדושה והבברכה והיחוד. כי תיבת הוא מורה על היחוד. הוא דוקא ולא זולתו. וכשנזכר תיבות אלה ומכונים בהן כונה הנזכרת. הרי הוא כאלו אמרנו קדושה שנזכר שם ג´ דברי´ היקרים והנכבדים אלה קדושה ברכה ויחוד. מה שאין כן בשאר כינויי השם. שלא נרמז בהן כונה זאת: ולכן בחרו בשם הקדוש ברוך הוא. ומותר לומר בכל רגע ורגע תיבות אלה ולכוון בהן והוא ענין גדול ודבר יקר למבין.

חקרתי הדבר על שאמרינן בפרשת שמע אחר הפסוק הראשון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאינו נזכר בתורה. ולמה אמרינן בלחש:

הנה כונתנו במקרא זה שמע ישראל וגו´ ה´ אחד. להשמיע שנאמין שהוא האחדות הגמור. יחיד שאין כיחודו )ודברים רבים ועתיקים בזה. לבאר כונת האחדות הגמור. להפריש בין האחדות זה לאחדות הגשמי. ואינן שייכין לענינינו( ובודאי היודע והמבין דעת נקל לו. שבמידת האחדות הגמור נכלל גם הנצח הנצחית. שאין לו ראשית ואין לו אחרית. כי האחדות הגמור מורה שאין בו שום הרכבה. וכל עצמות שיש בו הרכבה הכרח הוא שהיה לו ראשית בעת שהורכב. ויהיה לו סוף בעת הפרד הרכבתו. ואם כן בעת שאנחנו מזכירין ומשמיעין אחודתו. מובן גם כן שנאמין נצחותו:

אכן לא כל איש בעדת ישראל יע ויבין את זאת. שבתיבת אח נכלל גם כן הנצחות. לכן נוסיף לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנאמין שמלכותו לעולם ועד. שהוא נצחי שאין לו ראשית ולא אחרית. ואין ספק כאשר ביאר משה רבינו לישראל כונת ה´ אחד. הודיעם וידעו שנכלל בו גם נצחותו. ולא היה הכרח להוסיף כן. מה שאין כן הדורות שקמו מאחריו הוסיפו כן מטעם האמור. וכמעט כבושה היא לנו שנכרח להוסיף כן שלא נבין האחדות הגמור. כי לולי כן ודאי היינו יודעים כי בו נכלל הנצחות. לכן אמרינן בלחש )וזה מרמזין חכז"ל בלשון ניקי קדיר´(. )א( ומה שכתב רש"י )שמות לד, ו( שאל הוא מידת הרחמים לאו דוקא מידת הרחמים. כי אם הכונה שאינה מידת הדין כמו שכתב. וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני. ואין לומר למדת הדין למה עזבתני ע"כ. כי באמת אל מדת החסד הוא ורש"י חשב מידת החסד ומידת הרחמים למידה אחת. כנגד מידת הדין ואינו מדקדק להפריש ולחלק בין החסד ובין הרחמים: כי שניהם בבחינת טוב ומטיב הם.

)א( ויש הפרש בין ונברכו וביו והתברכו בזרעך האמור גם באברהם )בראשית כב, יח( גם ביצחק )שם כו, ד( כי שם הכונה אדם האומר לבנו יהיה זרעך כזרע אברהם ויצחק. אבל לא שיהיו מבורכים בזכות אברהם ויצחק. שאז היה צריך לומר ונברכו בלשון נפעל. לא בלשון התפעל.

בני המשפחה :

· מיכל רוזנמן . · ישראל שורץ . · עופרה אדלשטיין . · נעמי טויבר .

....

· שולמית קרויזר . · אליעזר שורץ . · יוסף שורץ .