 |
דברי יוסף תשובות מירושלים מהדורה שנדפסה על ידי המחבר בשנת ה'תרכ"ב בירושלים הרב יהוסף שווארץ |
 |
גר שמל ולא טבל אם לו דין גוי שאסור לשבות בשבת מלעשות מלאכה  |
| שאלה כ"ד בשנת תר"ח בחדש אדר נתיהד גר צדק פה עה"ק ונימל ביום ג´. וביום השבת הסמוך בא לו שליח בית דין מקהל אשכנזים וצוה לו בשם הב"ד )כחש לו כי לא היה בדעת ובהסכמ´ הב"ד. כ"א דעת יחידי מא´ מהדיינים( שמוכרח לעשות מלאכה ביום ש"ק כי נכרי ששבת חייב מיתה. וימאן הגר ויאמר הלא כמה שנים אני נשמרתי מלעשות מלאכה ביום ש"ק וק"ו כעת אשר אני כבר זכיתי להכנס תחת כנפי השכינה שכבר אני נמול. שלא אעשה מלאכה. ויאמר השליח שבגזרת ב"ד ובכח התורה מוכרח אתה לעשות מלאכה וכל זמן שלא טבלת עדיין אינך בכלל יהודי. כי מל ולא טבל אינו גר. וא"כ בכלל נכרי אתה ונכרי ששבת ח"מ. ועל כרחו הוכרח לכתב וכתב שמו בלשון וכתב העמים. וכתב בדמע. שבכה על מה אנה ה´ זאת לידו לחלל שבת. ולמחרתו נודע הדבר בעיר בין ת"ח והתרעמו על הדיין הנ"ל והטיב חרה להם. וכמעט בקש הרב ראשון לציון וכל חכמי קהל הספרדיים הי"ו לגזור עליו נזיפה. והוא עמד במרדו לאמר כל זמן שלא טבל הרי הוא נכרי ונכרי ששבת ח"מ. וכל הראיות שהביאו לו לסתור דבריו דחה בב´ ידיו. עד שבעזר האל אני סתרתי דבריו ולא היה לו עוד פתחון פה והודה ובש שחטא והחטיא. דהיינא מאחר שכבר נימול אף שלא טבל. לענין שבת הוא כישראל. ואף שלשאר דינים איננו כישראל עד שטבל. שבשתי מצות נזכר בתוה"ק תיב´ ברית ואות במצות מילה. ובמצות שבת. ומאחר שנימול שיש לו אות וברית מילה. מצוהוחיוב עליו לקיים ג"כ מצות שבת: וזה לשון מדרש רבה לסדר הדברי´ בפסוק ויאמר ה´ אל משה ראה החלותי. ואמר ר´ יוסי בר חנינה גוי ששימר את השב´ עד שלא קבל עליו את המילה ח"מ למה שלא נצטווה עליה. ומה יש לומר גוי ששימר את השבת ח"מ אמר רחב"א אמר ר´ יוחנן בנהוג שבעול´ מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עש זה מי שבא ומכניס עצמו בניהם אינו ח"מ )בתמיה( כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמ´ ביני ובין בני ישראל לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו בינהם עד שלא קבל עליו לימול ח"מ עכ"ל: לשון זה ראיה ברורה כשמש. שמאחר שמל אע"פ שלא טבל )כי במילה וטביל´ אינו מכונה בשם גוי. נכרי כי הוא ישראל ממש לכל דבריו( מותר ומחויב הוא לשמור שבלת: ודע מה שאמרינן במסכ´ סנהדרין דף נ"ח ע"ב ואמר ר"ל נכרי ששבת ח"מ שנאמ´ יום וללה לא ישבתו וגו´ שם הכונ´ אחרת. שבני נח מצווים שתמיד יעסקו במלאכתם. ואסור להם שיום שלם ולילה שלם יתבטלו ממלאכה. ולא מטעם יום ולילה לא ישבתו. אפילו איזהו יום שיהי´ בשבוע אסור לו להתבטל שלא יעשה שום מלאכה. וזה שאמר רבינו אפי´ ב´ בשבת )אין ספק שצ"ל אפי´ יום א´ בשבת שהוא יום שביתם יום אידם. שאין כונ´ הש"ס גוי ששבת ח"מ יום שבת קדש של ישראל. כ"א אפי´ יום שבת שלהם. כ"א המעתיק והמדפים שנה את טעמו. וכתב וגרם יום ב´ בשבת מטעם יראה ופחד(: והרמב"ם פ"י ה"ם מהלכות מלכים )א( הסב הלשון נכרי ששבת ח"מ לכונה השלישית. וז"ל עכו"ם ששבת אפי´ מימות החול אם עשהו לעצמו כמו שבת ח"מ. ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו וכו´ הכוה שבדה מלבו חוקים ומשפטי´ שאין ב"נ מצווה בהן. חוץ מז´ מצות שלו ח"מ: ולא נודע בבירור מה הוא בכלל מלאכ´ לבני נח. כי בתוה"ק לא נזכר כ"א חרישה וקצירה והבערת אש והן מלאכות שהצדוקים מודים בהן כנזכר במסכת הוריות דף ד´ ע"ב. ואיזהו מלאכה יעשה בשבת כדי שלא יהיה חייב מיתה. )א( שם ברמב"ם ריש פ"י בן נח ששגג בא´ ממצותיו דפטור מכלום וכו´ בד"א בשגג א´ ממצות ועבר בלא כונה כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה אבל אם ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על לבו שדב´ זה מותר לו וכו´ הרי זה קרוב למזיד ונהרג ולא תחשב להם לשגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד עכ"ל: יש לדקדק הלא ע"פ האמור במסכ´ חכות דף ט´ ע"א מוכח אף שאבימלך ידע בבירור שאשת איש אסורה לבני נח אלא שחטא על מה שלא למד לבני מדינתו דרך ארץ. שלא ישאלו לאורחים הבאים לעירם אשתך אחותך היא. אף שהיתה שגגה גדולה לאבימלך. שהרי שאל לאברהם ואמר אחותי היא. א"כ לדברי הרמב"ם פטור הוא ולדברי הש"ס הוא חייב שביב לו ללמוד לכונה אחרת. כפשוטו. שהיה לו ללמוד לכונה אחרת. כפשוטו. שהיה לו ללמוד דיני מצותיו שלא יכשל ולא ישגה בטענת אומר מותר. ולא מפרשו על דרך הש"ס שהיה לו ללמוד דרך ארץ: אולי הרמב"ם למד דין זה מק"ו. ומה שגגת ד"א מביאתו לחיוב מיתה. כ"א שגגת אומר מות´. ומה ;ד"א מביאתו לחיוב מיתה. כ"ש שגגת אומר מות´. ומה שלא כתב שצריך ללמוד ד"א. כי אין כונת הש"ס שבן נח מצוו´ ללמוד ד"א. כי אפי´ ישראל אינו מצווה על זה כ"א כונת הש"ס. דרך ארץ אשר בהעדר ידיעתו יוכל לחטא במצות אשר עליו. שאם היה אבימלך למד דין אשת איש עד תכליתו. היה יוכל לדעת שבאופן זה שבמקום שיושביה להוטין אחר זנות. לא יש סמיכה על דברי האיש האורח שאמר על אשה אחת אחותי היא. כי ודאי ירא לנפשו לומר האמת אשתי היא פן יהרגוהו וא"כ שגגה זאת שדומה לאבימלך שהיא פנויה קרובה למזיד היא ואינ´ דומה לשאר שגגות כמו שנחלף לו בלילה אשתו באשת חברו שהוא פטור. והנה עיקר כונת הש,ס שהיה לו ללמוד. אין הכונה דרך ארץ ממש כ"א דיני מצותיו. כמו שכתב הרמב"ם ובכלל ג"כ דרך ארץ. אשר ע"י יגיע לדעת אמיתת הדין. שאם היה להם ד"א ודאי לא ישאלו אשתך היא. ובודאי לא היה אברהם ירא לומר לאחר זמן שהיא אשתו ולא היה נכשל בה אבימלך. אכן מאחר שאין להם ד"א הוכרח לשקר. וא,כ העדר ד"א שלהם היתה סיבה שנכשל אבימלך: לדעתי על פי מדרש הנזכר שאסור לגוי לשמר שבת כישראל די לו אם יעשה מלאכה שהיא אסורה לנו לעשות בשבת א´ מל"ט מלאכות. מהן או מתולדותיהן שאסורים מדאורייתא וגם הזכיר לשון גוי ששומר את השבת. שמורה שמירה ממש כמו שנצטוו ישראל שלא לעשות שום מלאכה מל"ט מלאכות כמו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת שנאמר דוקא אחר מתן תורה. שנצטוו בסיני בכל ל"ט מלאכות: ולא אמר גוי ששב´ שהיא מורה שביתה סתם. ולא מורה על שמירת שבת בכל דקדוקיה ופרטיה. כמו וישבתו העם ביום השביעי )שמות ט"ז, ל´( הכונה שלא יצאו חוצה ללקוט המן. אבל לא שמרו שבת קודם מתן תורה )א( אולם ע"פ דברי הש"ס הנזכר לעיל ששביתת יום א´ אסור לב"נ מטעם ישוב העול´ שמצוה לעבוד ולעסוק בסדר ישוב העולם. ויום ולילה א´ לא ישבות לשבת בטל. צריך לעשות דוקא מלאכה שהיא בגדר לישוב העולם חרישה. וקצירה. זריעה. בנין וכדומה )לכן השתמש הש"ס בלשון נכרי ששבת ח"מ. ולא אמר כלשון המדרש ששמר את השבת. כי אין זה תלוי בשמירה ר"ל שלא יעשה שום מלאכה שאסורה לישראל. כ"א שצריך לעשות מלאכה ששייכת לישוב העולם. ואם בדרך משל כותב ומוחק וצובע וכדומה. אף שלא שמר את השבת לא קים מצות יום ולילה כי אם שצריך לעשות מלאכת ישוב העולם. זריעה. קצירה. בנין. וכונה ששבת מלעשות מלאכות שעליו לעשות. לישוב העולם( והנה המרעיש הנזכר שהכריח את הגר לכתוב בשבת בין כך ובין כך שגה ברואה וטעה והטעה. הלא ע"פ מדרש הנזכר מאחר שנמל הרי הוא לענין שבת כישראל גמור. ומותר ומצווה לשמר שבת כדת. ואף לדברי הש,ס שלא יחלק. שתלוי הדבר במילה שנאמר אם כבר נמל מותר לשמור שבת. עכ"פ מוכרח לעשות מלאכה ממש שהיא בגדר ישוב העולם לא כתיבה ומחיקה וביותר בכתב העמים )עין א"ח ש"ו ס´ י"א( כי יום ולילה לא ישבתו לא נאמר על כתיבה ומחיקה. ואין ספק בלבי שגר שמל ולא טבל יש לו דיני ישראל ודיני נכרי לחומרה דוקא ודאי אסור להאכילו דבר איסור או להלבישו שעטנז כמו לישראל. ואוסר היין בנגעו ואסור לצרפו למנין. כנכרי ורבים כאלה: )א( המקושש היה אחר מתן תורה )או בי"ג או בכ´ בסיון( שבת שניה אחר מתן תורה כנזכר בספרי פ´ שלח לך. שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה ובשניה חללו. כי קודם מתן תורה לא נאמר להם מחלליה מות יומת. ומה שאמרינן בפ´ כל כתבי אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהן אול"ש שנאמר ויהי ביום השביעי וגו´ וכתיב בתריה ויבא עמלק שם הכונה על שמירת שבת שנצטוו באלוש. אל יצאו איש ממקומו. את אשר תאפו וגו´ שנצטוו על מצות שבת דוקא בעשה ולאו ולא בכרת ומב,ד עד לאחר מתן תורה )ובאמת הלשון אלמלא שמרו ישראל. לא שייך קודם מתן תורה. אולם לומר אלמלא שבתו ישראל שבת ראשונה אינו מובן. לכן נקט שמרו ישראל. כמו שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה( ומה שהביא הילקוט פ´ שלח לך בשם ספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה בכ"א לחודש השני )צ"ל בכ"ח כנזכר בסדר עולם ששבת שניה היה בכ"ח לחדש ע"ש( ג´ תיבת אלה הם הוספה. ואינם בספרי ואין נכונים. וההוסיפם חשב שמקושש היה בשבת שניה מנתינת שבת באלוש. לא כן הדבר. כי אם בשבת שניה אחר מתו תורה כי קודם מתן תורה לא היו הורגין מחללי שבת כמו שלא ענשו יוצאי ללקט המן בכליהם כי מחללי´ וגו´ נאמר בסיני וגם פשט המקרא מורה כן ויהי ישראל במדבר וימצאו איש הוא מדבר סיני. ושבת שניה ששבתו ברפידים אינו במדבר )עין אבע"ז(. גם המברך את ה´ בן איש מצרי היה בזמן ההוא תיכף אחר מתן תורה. ולפי דברי חכז"ל שבקש לשבת ולנטע אהלו במחנה דן. אע,פ שדגלים. איש על מחנהו לא נאמר אלא תחילת שנה שניה עם כל זה כל שבט ושבט היה יושב לבדו למשפחתם ולבית אבותם אף קודם שנצטוו על הדבר הזה כדרך כל הארץ ויושביה. וכן נזכר בפסח מצרים משפחה לבית אב. ובקש בן המצרי לשבת עם מחנה דן. עכ"פ ברור הדבר שמקושש היה לאחר מתן תורה לא בכ"ח אייר: |
 |
עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
 |
 |