 |
דברי יוסף תשובות מירושלים מהדורה שנדפסה על ידי המחבר בשנת ה'תרכ"ב בירושלים הרב יהוסף שווארץ |
 |
אם מותר ישראל לעסוק בדפוס של היונים הערלים |
| שאלה ל"ג בא לפני כמר שלמה לעברענט הי"ו אשר מלאכתו מלאכת קישור ספרים )איינבינדר( ואמר כיז ה כשנתים ימים ויותר הוא עוסק בבדית דפוס די"ר רומ"י )קלוסטר היונים( כי קושר להם שם בבית דפוסם ספריהם. ומקבך שכרו קצוב מידי חדש בחדשו. ולעתים כשאין נמצאים להם ספרים מוכנים לקשור: הוא עוסק במלאכת דפוסם. להעביר הדיו על האותיות )שווארצען(. ועתה כשלשה חדשים שחלו רח"ל כל בני ביתו ואין לו להתפרנס ולרפאותם כי לא יוכל לעבוד אז הלוו ושלמו לו בעלי בית הדפוס הנזכר סך שש מאות גרוש בתורת מוקדם ושיגרע לו אח"כ משכר פעולתו אשר יעבוד עוד. בכל חדש מאה גרוש לתשלום החוב. וכעת קנאים פוגעים בו. ויכתבו לממוני ולרזוני עיר אמשטרד´ה"י שפלוני עוסק במלאכת עכו"ם להדפיס ספרי פסולים. שתי וערב וכדומה. ולכן יכריחוהו שלא יעבד עוד ואם לא ישמע להם יגזרו שלא יקבל עוד חלוקתו הנוהגת בארץ וישיבו פקידים הנזכרים ויכתבו הנה לאחד מיחידי הכולל של כמר שלמה הנזכר )כולל הו"ד( שיודיע להם תוכן הדבר. אם ברצון החכמים עושה שם מלאכתו או לא: ויהי היום שלח אחריו ת"ח אחד. והוא דיין בכולל אחר. ויאמר לו טרם ובלתי לדרוש ולחקור על מעשיו ועל דבריו . שהוא גוזר שלא יוכל לעבוד עוד. ובלתי לתת טעם וסיבה לדבריו. כ"א בדרךחוק וילך שלמה אל ת"ח אחרים על ככה. וזה אמר בכה וזה אמר בכה. ויבא גם אלי ויספר לי את כל הדברים האלה. כי לא ידע מה לעשות וא ישמאיל או יאמין. אם לעבוד עוד או לחדול ויתמרמר על דבר החוב ההוא. כי אין לו לשלם להם. וירא לנפשו ואשאלהו איזה מין ספרים מדפיסים שמה. ולא ידע. כי לא יבין לקרוא כתבם ולשונם. ואמרתי לו להביא לי דפים אחדים מכל מין ומין ספריהם. הן גדולים הן קטנים. הן חדשים הן ישנים אשר הדפיסו בימים ובשנים שעברו. והן אשר מדפיסים עתה. מכל אשר תמצא ידך הבא לי. ויביאם לי וארא כי מהם בלשון וכתב ערבי ומהם לשון וכתב יוני. ומצאתי כי הם ספרי מלמדי תינוקות ללמד להם כתב ולשון ערבי. וגם ספרי יסוד ידיעת חכמת הטבע למתחילים לדרוש בחכמה זאת )פיזיק( וציורי ותמוני וביאורי כל מיני חיות בהמות עופות שרצים וכו´ אלה ב´ מינים היו בכתב ובלשון ערבי. ובלשון יוני מצאתי ספר תהלים. גם ספרים ללמוד דקדוק לשון יוני )גראמאטיק(ולא מצאתי ולא ראיתי בהם דבר מספרי עכו"ם: והנה מבקש ממני. מאחר שאין איש שיאמר לו ע"פ שורת הדין או הן או לאו. להודיע לו אמת הדבר. אם ע"פ הדין לא יוכל לעבוד עוד אף שכבר קבל ערך פעולתו במוקדם והוא עבד לוה. או לא. ויקבל עליו לקיים את כל אשר אני גוזר עליו: ואעתר לו. ואחר שעיינתי בדבר ההוא הסכמתי בדעתי במה שחנני ה´ בחסדו: תשובה דבר איסור הנאת ע"ז ואביזרא נחלק לג´ גדרים. גדר א´ עצם ע"ז שהוא ע"ז ממש כמו פסל מסכה צלם אשרה שתי וערב וכו´ שהם עובדים אותו ומשתחוים לו. ובעיניהם כאלוקות. אסור להנות מהם מן התורה מטעם "לא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו´" לכן אסור לבשל באש ובגחלת שלהם. וכן אסור לשבת בצל אשרה: גם תשמישי ע"ז אשר כבר שמשו ע"ז בכלים אלה. דינם כע"ז ממש ואסור להנאות מהם. לכן אסור לשחוט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז. )ועין שבת ד´ צ"ו ע"א( ולעשות ע"ז ממש אפילו בחנם ובאופן שאין לעושהו שום הנאה אסור מן התורה ולוקה מטעם "ואלהי מסכה לא תעשו לכם". ואם עשאה בשכר אע"פ שלקה שכרו מותר. )מסכ´ ע"ז ד´ י"ט ע"ב( מפני שאינה נאסרה כ"א עד גמרה והיא מכת הפטיש והקורנוס וכל כלי מעשה האחרונה. ואין בה שוה פרוטה: גדר ב´ תקרובת ונוי ע"ז אסורין ג"כ מן התורה. והכונה שנהנה מעצם גוף תקרובתם כמו שמנים סלתות מים ומלח ויין נסך שהקריבו כבר מהם לע"ז אכן אם לא נהנה מעצם הגוף ההוא. אף שיש לו הנאה על ידה וסיבתה כמו ששכר אותו הנוי להעביר תקרובת אלה ממקום למקום וכדומה לזה אין שכרו אסור מן התורה. כי אינו נהנה מעצם האיסור כ"א מדרבנן מטעם קנס ולעשות מלאכות כאלה לגוי אפילו בחנם. אין נכון. ויש איסור בדבר מטעם שודאי הגוי מחזיק לו טובה בזה ויהיה לו הנאה במקום אחר )א( )עיין י"ד סוף סימן קל"ג(: )א( ויש לדקדק למה לא קנסו חכז"ל ישראל שעשה ע"ז לגוי ואמרו ששכרו מותר. אמת שלא נגמרה מלאכתו כ"א במכוש האחרון. עכ"פ שם ע"ז פסל ומסכה עליו. הלא לוקה מדאורייתא ולמה לא קנסוהו שלא יעשה כן. והלא אין סברא לומר לעשות ע"ז בידים שהיא איסור מדאורייתא וחייב מלקות לא קנסוהו ושכרו מותר. ולהעביר חבית יין נסך שהוא תקרובות ע"ז. ממקום למקום שלא יש שום איסור מדאורייתא לעשות כן. קנסוהו ובאמת ע"פ הירושלמי שם שכרו אסור ע"ש. אולם ע"פ לשון בבלי קשה: אולי מלאכות כאלה שכיחי יותר. שדרכם שישראל יעשה כן לגוי מלעשות לו פסל ומסכה שלוקין אותו לכן גזרו וקנסו חכז"ל בהם לפי שהוא איסור קל ומקילין בו. מה שאין כן בעושה ע"ז בידים. ודאי יאמר לא אעשה בעבור הארבעים: גדר ג´ תשמישי ע"ז שלא שמשי עדיין לע"ז מותר להנות בהם. כי משמשי ע"ז אינן אסורין עד שישתמשו בהם לעכו"ם וכן תקרוביהן אינן אסורין עד שהביאו לפניהן ועשו ממנו תקרובות. לכן מותר להריח בבשמים שקונים הכומרים להקטיר לפני ע"ז. כל זמן שלא הביאוהו לפניהם והקטירו מהן. בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור. )ע"ז ל"ב ע"ב(: ולא שייך בדברים אלה הלאו "לא ידבק בידך וגו´". ואסור לישראל למכור להם או לעשות דברים אלה מטעם "לפני עור לא תתן מכשול" שאסור מן התורה. שהוא גורס ונותן יד להם שישמשו בבנים או דברים אלה לפני ע"ז. ואף שבשעת שמוכר ועושה להם עדיין לא נעשה בהם איסור. ומותר להנות מהם אז כשאמרתי עם כל זה קנסוהו רבנן ששכרו אסור. שהממון שקבל תמורת תשמשי ותקרובת אלה. אסור להנות. כמו שאמרינן נשא ונתן עמהם ביום אידם שכרו אסור: ועתה נחקר על ספרי עון גליון שלהם. ויש אשר בהם ציורים צלם שתי וערב אשה מינקת )חברו( ובנה בידיה או בחיקה וכדומה. באיזה גדר נכללו אלה: לפום ריהטא נראה שלא בכלל ע"ז ממש ותקרובותי´. ולא בכלל נוי ותשמישיה הן. כי ודאי אין דרכם לעבוד צורות ותמונות אלה בספריהם. כ"א גופים ממש שו"ע פסל ומסכה. אבל לא בציור בדיו ובששר. ואף שספרים אלה בעיניהם ספרי קדשיהם. אכן לא יחשבו להם שום אלקות כמו לצלם שו"ע גוף ממש: וכן מצאתי שכתב רבינו ירוחם דף קע"ז ע"א וז"ל כי נשבעין בקדשים שלהם. הנקרא עון גליון. ואין תופסין בהן אלקות עכ"ל ע"ש. וא"כ הכותבן והמעתיקן או מדפיסן )א( ודאי אינולוקה כמו שעשה ע"ז לצלם שו"ע ממש. משום אלהי מסכה. גם לא בכלל תקרובות ונוי ותשמישי ע"ז הם. כי לא יעשה בהם א´ משלש אלה. כ"א שקוראין בהם לדעת מעשה ההוא ולומדים בו יסוד אמונתם. והצורות אלילים שנמצאים בספריהם הם דוקא ליפות הספר וליתר הביאור. על דרך אינה דומה שמיעה לראיה מעשה שמספריםבפרק ההוא עושים ומציירים תמונת וציור גופים הנזכרים שם וכן כמעט בכל פרק ופרק הבל הבלים הכל הבל: )א( ומה שכתב ב"י בא"ח סי´ ש"ז סעיף ט"ז על ספרי מליצות ומשלים של שיחת חולין. ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים. אין הוכחה מכאן שלהדפיס ספר אסור. יותר איסור ויותר רע הוא מלחברו. שאמר ואין צריך לומר המדפיסן. כ"א הכונה על חטא הרבים שמחטיא אנשים הרבה ע"י הדפוס ממה שעשה כן ע"י חבורו והעתקתו כי זה הוא ספר וכתב א´ מה שאין כן בדפוס. שהם אלפים ורבבות: אכן מצאתי בספר התרומה סי´ קל"ח וז"ל וכן ספרים פסולים אסור למכרן לגויים משום שהגלח קורא בו ומזמר ומשבח לע"ז. ואפילו לגוי שאינו גלח אסור למכרם משום דודאי הגוי ימכרנו או יתננו לגלח והוי כמו עצים שאסור למכור לכומרים לשרוף תקרובות שלהם כדאיתא פרק קונס עכ"ל: והנה מוכח שספר עון גליון יש לו דין משמשי ע"ז כמו עצים. שהכומרים מזמרים ומשבחים לע"ז: ודקדקתי בלשון הזה שכתב שאסור למכרן לגוים מטעם שודאי ימכרנו או יתננו לגלח )ובאמת יש מתירין למכרן לגוים ולא חיישינן לזה. והטעם אלפני דלפני לא פקדינן )י"ד סימן קל"ט ס´ ט"ו( והב"ח אוסר מן הדין משום שאין ספק אצלו דהגוי יתננו או ימכרנו לגלחים וה"ל כאלו מכרו ישראל לגלח עצמו ע"ש( משמע לולי חשש זה שיתננו או ימכרנו לכומריהם ודאי מותר למכור ספר עג"ל לגוי´ הדיוטי´ שאינם כומרים. וקשה בעיני למה לא נחוש שהגוי בעצמו מזמר טוב )רע( אמונתו ולבו יתחזק בה וידבק באלילו. הלא ישראל המוכר לו מסייעו באמונתו. לכן נראה לי שחשו חכז"ל ואסרו לישראל לעבור על "לפני עור וגו´" בענין זה דוקא בעבודת בית תפילתם ששם מושב אליל פסל ומסכה שו"ע בעצמות. ושם מקריבין ומקטירין ומשתחוים מזמרים ומרננים ושם עיקר עבודתם. אבל בביתם לא שייך עבודה זאת. ואף שלפעמים נמצאים גם בביתם תמונת וצורות פסל ושו"ע ואיש תלוי בו וכדומה. אינם עושים כן לתכלית עבודה. כ"א לנוי בעלמא. כמו שנמצא ג"כ צורות ותמונות אחרים אנשים מלכים ושרים בהמות חוית ועופות וכדומה. ואף אם העכו"ם קורא בו בביתו ומזמר ומנגן ומהלל בעג"ל שלו. אין ישראל עובר על לפני עור במכרו לו ספר זה. כי אין עבודתם כ"א בבית תופלתם ששם השו"ע והכומר מרנן ומקרקר ומשתחוים לו שהוא ע"ז ממש: ואין אני מחליט שלא יש להם שום ע"ז בביתם. הלא נזכר במסכת ע"ז דף כ"א ע"א אף במקום שאמרו להשכי´ לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז שנאמר "לא תביא תועבה אל ביתך וגו´" כ"א כונתם שלא על עבודה זרה זאת גזרו חכז"ל על ישראל משום "לפני עור וגו´" כי אין זאת נקראה עבודה. כ"א דוקא בבית תופלתם ממש ועם כל זה תועבה נקראת ועובר ישראל על "לא תביא וגו´, ולא משום לפ"ע ובפרט בזמננו שכתבו התוספות והביאו הרא"ש והפוסקים וז"ל ולפי זה עתה שהעכו"ם שבינינו אינם מכניסים לבתיהם ע"ז בקביעות אלא כשיש שם פגר או שנוטה למות. וגם אותה שעה אינן עובדין אותן מותר וכו´ עכ"ל. וידוע שאז מוציאין צלו שו"ע שיש להם בביתם אינו נחשב בכלל ע"ז כי לא משתמשים אז בו כ"א בשו"ע מבית תפילתם. ובודאי לא שייך בו גזרת "לפני עור" כשאמרתי: ומה שיתחזק לב העכו"ם באמונתו בקראו בספרו העג"ל וישראל המוכרו מסייע בזה. לא יש איסור בדבר כמו שהביא הב"ח סוף סימן קל"ט וז"ל ומ"ש דמכל מקום הוי מסייעו אין טעם זה גורם איסור דהא מסקינן בפ´ המצניע בכל האיסורין מסייע אין בו ממש. ומיהו נכון לזהר וכו´ עכ"ל: וקצת ראיה אפשר למצוא מלשון הש"ס ריש מסכת´ ע"ז שדוקא ביום אידם וג´ ימים לפניהם אסור לשול"ת עמהם מטעם שעכו"ם אזיל ומודה ביום אידו. ולמה לא גזרו אף בשאר הימים כן. שאם העכו"ם מרויח מישראל או שהוא רואה שישראל צריך לו )עיין ברא"ש ריש מסכת ע"ז( ילך ויודה לאלילו בביתו. ומשברו ומקללו. ולמה דוקא קודם וסמוך ליום אידם. אלא שמוכח שלא חששו חכז"ל להודאה זאת בביתו. כ"א ביום אידם שאז מתקבצים כולם לבית אלילם. מה שאין כן בשאר הימים שאין דרכם ללכת שמה לעבוד ולהשתחוות לפסלם: וא"כ מוכח שאסור למכור ספר עג"ל דוקא לכומרים )או לגוי הדיוט אם הוא ודאי שיתננו או ימכרנו לכומר( שהוא משתמש בו לע"ז. מה שאין כן לגוי שקנה לעצמו שלא חיישינן שהוא יזמר ויקרא בו בביתו כי אין זאת נקרא עבודה ולא יש לישראל בזה איסור "לפני עור וגו´: ואם תשיב שחיישינן שעכו"ם יוליך ספרו העג"ל לבית תפילתם ומזמר בו לאלילו. הלא ראינו שלא חששו חכז"ל על הרינון של הדיוט כ"א של הכומרים בבית תפילתם. שהיאעיקר עבודתן. וכל העם ההדיוטים נגררים אחריו. ועיקר עבודת הדיוט שם היא הכריעה והשתחואה לפסלם דוקא ולא הקריאה והנה בדבר השאלה הנזכרת שבדי"ר הנ"ל מדפיסין כמה מיני ספרים ויש לחוש רחוקה אולי לפעמים מדפיסים בתוכם ספרי פסולים. לדעתי ע"פ שורת הדין אין ביד נוי לאסור לישראל לעסוק במלאכת הדפוס הנזכרת. כי ספק ספיקא הוא )א( ס"ס מותר בע"ז )הרמב"ם הלכות ע"ז פ"ז ה"י( ספק אם הוא ספר פסול ספק אינו. ואם ת"ל שהוא ס"פ. בו לשון עג"ל או עג"ל ממש. מי יאמר שיגיעו מהם לכומרים שמזמרים ומשברים לע"ז בבית תיפלתם. כי כבר הוכחתי שמה שיקרא ומזמר בו הגוי בביתו אינו נקראת עבודה שיעבור עלי´ הישראל לפני עור. ותכלית הדפוס ההוא להמון עם נשים וטף. וכן נזכר בי"ד סי´ קנ"א ס"א היו מעורבים מדברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים וכו´ מותר הכל מהם וכן הביא בעל ד"מ וז"ל אמנם אם אין ידוע שהוא ספר פסול יש להתיר דתלינן ברוב ספרים דרוב ספריהם מספרי משפטי´ וספרי רפואות וספרי תכונה ותשבורת ומוזיקה וכו´ ע"ש: איברא אף אם נאמר שודאי הוא שספרים אלה ספרי עג"ל ממש הם. ונתברר לנו שיגיע מהם לידי הכומרים ממש הם. ונתברר לנו שיגיע מהם לידי הכומרים שמזמרים ומשברים לאילים בהם והם תקרובי ע"ז ממש כעצי´ לשריפת תקרובתם. הלא פסק הרמ"א סי´ קנ"א ס"א יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייך לעבודתם היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות ממקו´ אחר אבל אם יכולים לקנות ממקום אחר מותר למכור להם כל דבר עכ"ל והוא לשון המרדכי ע"ז פ"א והביא בעל ד"מ וז"ל והר"ר אליעזר מפיהם מתיר למכור להם דבה"ג אף ספרי דתן דכל דבר שרי ולזה נהגו האידנא שמוכרין לעכו"ם מחרוזו´ של קשרים הנקראים פטור הבלים )ראזנקראנץ( אע"ג שמשבחין בהן לע"ז וסתמן לע"ז הואיל ואית להו אחריני עכ"ל ואף שכתב הרמ"א אחרי כן ויש מחמירין. שהוא סברת הר"ן ריש מסכת´ שבת ובמסכת´ ע"ז דף ו´ ע"ב אפי´ לא הוי כמו תרי עברי דנהר´ יש איסור שמחזיק ידי עוברי עברה. הלא הוכיח הש"ך שם מדברי הרא"ש והמרדכי ורבינו ירוחם שסברה זאת שיש איסור שמחזיק ידי ע"ע הוא דוקא אם גורם עברה לישראל שמחויב להפרישו מאיסור. אכן בעכו"ם אין מחויב להפרישו מאיסור ולא שייך בו איסור שמחזיק ידי ע"ע כ"א הלאו "לפני עור". ואם אינו כבתרי עברי´ דנהרי לא יש איסור "לפני עור". כמו שהביאו ג"כ תוספות פעמים הרבה בש"ס. )א( נדרשתי מרב א´ מהמסכימים כמי בפסק דין זה על מה שכתבתי שהוא ספק ספיקא. הלא ספק הראשוןנוכל להתברר. והוא חסרון ידיעה דוקא לפועל הנ"ל אולם החכם יוכל לדעת ולהבחין אם בספריהם ספרי עג"ל. וא"כ אינו ספק. ולא ספק ספיקא: והשיבתי לו אמת. הדבר כמו שהביא בעל ט"ז י"ד סימן צ"ח ס"ק ו´ שיש הפרש חסרון בקיאות למי שאינו בקי אבל לאחרים ודאי יוכל להתברר זהו דוקא לא מקרי ספק כלל. משא"כ בדבר שכל הדור אינם בקיאים בזה )ע"ש שהאריך ויחלק עוד בדבר שאין נוגע לעניננו(. אכן בנדין דידן הספק הראשון כמעט כאילו אינו. שהוא כמעט ודאי היתר. כי ע"פ הרוב ספרי כשרים לא ס"פ הם כמו שהביא בעל דרכי משה שזכרתי לעיל שכתב אמנם אם אין ידוע שהוא ס"פ יש להתיר דתלינן ברוב ספרים. דרוב ספריהם וכו´ ע"ש. וא"כ חזקת היתר יש לו והוא פחות מן ספק. ובודאי מקילין בו לקראתו לפחות ספק כשאר ספיקות אף שהוא חסרון ידיעה ואפשר להתברר )ועין י"ד ס´ ק"י ס"ט ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד וכו´ יש להתיר מכח ס"ס. אע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש ע"כ. וכ"ש וק"ו בנידן דידן שיש לחזקת היתר ויוכל לברר דוקא ע"י טורח )עין בפרי מוגדים סוף סי´ ק"י ס"ק ו´ וז"ל ספק דרבנן לקולא אף שיש לברורי ע"י טורח. אבל היכא דיש לברר בקל לחומרא( ובודאי טורח הוא לבדוק כל ספר וספר וכל דף ודף וכל שורה ושורה וכל תיבה ותיבה אם אין בהם מאלילם. וס"ס זה )אם הוא ספק. שבאמת אינו ראוי להקרא ספק כלל. כאמור( ראוי להפוך הוא. ספק שהוא סעג"ל ספק אינו. ואת"ל שהוא סעג"ל ספק יגיע ליד הכומר ספק לא יגיע ועתה נהפכנו ואת"ל שיגיע ליד הכומר ספק שהוא סעג"ל. כי כמה מיני ספרים מדפיסין שם חוץ מסעג"ל אולי הביאו לכומר מספרים אחרים שאינם סעג"ל. וא"כ הספק ראוי להפך הוא: וחוץ מזה יש חולקין שאין כל ס"ס צריך להיות ראוי להפך ועל פי סברת ט"ז בא"ח סי´ תס"ז ס"ק ד´ דגן שהיה מונח בעלים וירדו גשמים עליהם. המקומות שאינם מלוחלחות במים מותר לאכלם בפסח מכח ס"ס אע"פ שספק זה אינו ראוי להתהפך. שסבר שאפילו באיסור דאורייתא ס"ס מותר. ע"ש: ופשוט הוא: ולדעתי נוכל להביא ראיה לחילוק זה. בין ישראל לעכו"ם מדברי הר"ן בעצמו שבריש פרק לפני אידיהן בסוגי´ שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר כתב וז"ל ומיהו משמע דהני מילי לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ע"ע עכ"ל. ובסוף פרק הנזכר כתב וז"ל והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסורלישראל לעשות שותפות עם הגוי לא איסור ממש קאמר הלא לא מיתסר אפי´ מדרבנן דמשים לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיטכוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרי עכ"ל ע"ש. ומאחר שהעתיק לשון הרמב"ן הנזכר ולא חולק עליו לאמור שהוא עכ"פ איסור דרבנן כמו שכתב בריש פירקן. מוכח שיסכים לדברי הרמב"ן בזה שאפילו איסור דרבנן ליתא. וא"כ נמצא סתירה בדברי הר"ן. אלא ודאי הדבר כמו שכתב הש"ך הנזכר בישראל ודאי איסור דרבנן יש שמסייע ידי ע"ע. אכן בעכו"ם אפילו איסור דרבנן לא יש אם אינו כבתרי עברי נהרא. והרמב"ן מדבר בענין לעשות שותפות עם הגוי גם הר"ן ומודה לדבריו במה שאמ´ דהא לא מיתסר אפי´ מדרבנן. ומש"כ הר"ן ריש פירקן שהוא עכ"פ איסור דרבנן שמסייע יע"ע מיירי להושיט לישראל נזיר. וזה פשוט: )א( )א( כתב בעל מגן אברהם סי´ שמ"ז ס"ק ד´ וז"ל ובע"ז דף נ"ה משמע ברש"י דאפי´ בעכו"ם אסור לסייעו בדבר שנצטוה ע"ש: וז"ל רש"י שם בד"ה ישראל שהוא עושה פירותיו בטומאה עוברי עבירה הוא וכו´ ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אלא פורשין מהן כדי שלא ירגיל בכך. אבל נכרי לאו עובר עבירה הוא שלא נצטוה עכ"ל: הנה מוכח אבל דבר שנכרי נצטוה עליה אסור לישראל לסייעו. וכן כתב הר"ן: ובאמת צריך פירוש הלא לפי דברינו סברת הר"ן )וכן הביאו הפוסקים( שבעכו"ם לא שייך איסור מסייע ע"ע. וא"כ נראה כסתירה בדבריהם: לדעתי יש לחלק בדבר. שאין כל סיוע וסיוע שוים. אם מסייעו בעבירה ממש. ר"ל בשעה וברגע שעושה הגוי האיסור. דרך משל שישראל מצא עכו"ם אוכל אבר מן החי אסור לישראל להניח ידו תחת יד העכו"ם בשעת שיושיט ידו לקערה לקחת החתיכה להושיטו לפיו ולסייעו בדבר. כי ודאי אסור לסייע ע"ע. ר"ל ברגע ממש שעושה עבירה. אכן להניח לפניו על השלחן אמה"ח שלו )ר"ל של הגוי( אף שמסייע לו בדבר. לא יש איסור. פן ואולי לא יאכלהו הגוי. וא"כ בשעת שמניח ישראל לפניו אמה"ח אינו נקרא הגוי עובר עבירה. כי עדין לא עשה הגוי איסור משא"כ בשעת אכילה ממש. שודאי ע"ע הוא וישראל אסור לסייעו ברגע ההוא. כן הדבר אם בדרך משל הגוי הי´ מצווה על טומאה הפירות ודאי ישראל אסור לדרוך עמו. כי ברגע ההוא ממש ע"ע הוא ומטמא. וישראל מסייעו דומה הדבר כמו שיניח ידו תחת יד העכו"ם בשעת שמושיט אמה"ח לפיו. שסיוע כמו זה ודאי אסור לישראל. כי כמעט כאלו עושה ישראל דבר הזה בידים סייעו ממש: כמו שמושיט ומניח ישראל אמה"ח לתוך פיו עכו"ם ממש. מה שאין כן בשאר סיוע שאינו ברגע עשות האיסור ממש. מותר לישראל לסייעו כמו שמותר להושיט לעכו"ם אמה"ח אם לא בתרי עברי נהרא ולהניחו לפניו כי מי יאמר לנו שיאכל. וא"כ אינו עובר עבירה הוא ומותר לישראל לסייעו. אבל להושיט ולהניח בפיו ממש ודאי אסור לישראל: וכן מותר למכור לעכו"ם ג´ ימים לפני אידיהם בהמה אם יש לעכו"ם בעצמו שלא שייך בו איסור "לפני עור וגו´" אף שמסייע לו בדבר. כי הכין לו בהמה להקריב והביאה לו הביתה. אבל ודאי אסור לישראל לסייעו בשעת שמקריבה לאללו. כי ודאי אז העכו"ם ע"ע ממש הוא. מה שאין כן קודם שעת ורגע הקרבה. והבן: ואביא ראיה לדברי אלה במסכת שביעית פ"ה מ"ט משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכו´ אבל לא תבור ולא תטחן וכו´ אבל משתטיל המים לא תגע אצלה שאין מחזקין ידי ע"ע ע"כ. ומוכח שמותר להשאיל כלים המיוחדים למלאכת איסור אם אפשר לתלותם בדברים המותרים. וא"כ לא שייך בהן מסייע ע"ע. אכן לברור ולטחון היא מלאכת איסור ממש. וישראל המסייעו עובר שמסייע ידי ע"ע. וכן משתטיל המים לא תגע אצלה. כי אז ודאי היא כבר עשתה עבירה ואסור לסייעו. מה שאין כן קודם שתטיל המים מותר לסייע לה. כי עדיין לא עשתה איסור. ולדעתי אין ספק שמותר להביא לאשת ע"ה כלי של מים אע"פ שיש לחוש שתטיל לקמחה. ואינו נקרא מסייע ע"ע בזה. כי בשעה ההיא לא עשתה עדין איסור: וזה לשון הירושלמי דמאי פ"ג ה"א ר´ זריקן וכו´ בשם ר´ יוחנן רופא חבר שהיה מאכל לחולה עם הארץ נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו ע"כ: בא"ח סי´ קס"ט ס"ב לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. וכתב המ"א וז"ל והב"ח כתב דוקא בנטילת ידים אסור. דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום "לפני עור וגו´" אבל בברכה בשעת שנתנו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות עכ"ל והנה המשל דומה מכוון לנמשל נידן דידן לענין מסייע ע"ע. אם ברגע שעובר עבירה ודאי אסור לסייעו. מה שאין כן אם ברגע ההוא עדיין לא עובר עבירה כ"א אולי אחר זמן. ודאי לא שייך איסרו לסייעו אז כמו שכתבתי: ובמלאכת היהודי בדיר הנזכר אין ספק שאם הוא לא יעשה מלאכתו שם שימצאו מאה ערלות פלשתים מהם בעצמם אשר יעשו להם מלאכה זאת. וא"כ הדבר כמו שאינו בתרי עברי דנהרא. וע"פ האמור לעיל שבעכו"ם אפילו איסור דרבנן ליכא לישראל המסייעו. וכמו שכתב המרדכי שמותר להלוות בגדי כומרים שמרננים בהם לע" שקוראין קלקלני"ש. כל היכא דאיכא לכומרים אחריני. ואע"ג דברור דקמזבני לע"ז שרי עכ"ל: וגם הרמ"א הנ"ל מסיים וכתב ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ע"כ )משמע לעצמו יוכל להחמיר אבל לאחרים אין לו כח לאסרו כי יש להם על מה שיסמכו( וכתב הש"ך הטעם דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם )א"ח סוף סי´ קנ"ו( שכונתם לעושה השמים והארץ אלא שמשתפים ש"ש ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משים לפני עור. שאין בני נח מוזהרין על השיתוף וה"ה הכא עכ"ל: ואם יטעון הטוען הלא אמרינן הש"ס עכו"ם בחו"ל אינם עע"ז הם כ"א מנהג אבותיהם בידיהם משמע שעכו"ם שבא"י עע"ז ממש הם: ואשיב הלא תכלית דפוס הערלים האלה היא דוקא עבור עכו"ם שבחו"ל. שכמעט כל הספרים אלה שולחים חוצה לאחיהם בני עשו יושבי ארץ אדום ויון. ותכלית התכלית הדבר הוא ריצת כסף שבחוץ מכבדים ומיקרים מעשה מלאכת ארץ כנען ומוסיפין על כסף הערך. וכן דרכם שנותנים לכל אנשים עשירים בני אמונתם שעוברים ושבים הנה. הבאים מחוץ. מספריהם אלה למתנה על מנת להחזיר להם דינרי זהב. אבל לא כונתם לחזק ידי אחיהם באמונתם בחוץ. ומוכח שעכו"ם שבארץ בדבר דפוסם עכו"ם חו"ל הם. לדין ולהלכה. ואם כן מכל הדברים אלה מוכח שאפי´ לעסוק במלאכת הדפוס שמדפיסין ספר עג"ל ממש. באופנים הנז"ל אין כח לאסור. וכ"ש וק"ו באופןשהוא ספק ספיקא כמו שהוא בנידן דידן: אולם הגעתי לספק אחר. הלא מרכז ההיתר שכתבתי הוא סברת התוספת והרמב"ן ושאר פוסקים. שבאם אינו כבתרי עברי דנהרא לא שייך בו "לפני עור" וגם לא מסייע ידי ע"ע. וכל זה אם נאמר שאיסור הוא מטעם לפ"ע. אכן הש"ס )ע"ז דף ו´ ע"א( נסתפק אם טעם האיסור לשול"ת משום הרוחא או משום לפ"ע. ופירש רש"י משום הרוחא. דרווח ואזיל ומודה לע"א ועובר ישראל משום "לא ישמע על פיך". וכתב הר"ן שם בריש מסכת וז"ל ואע"ג דלא איפשיט´ בעיין סוגין בגמרא ריהטא דמשום דאזיל ומודה הוא וכו´ ולפיכך השמיט הר´ אלפס וכו´ דאלמא ס"ל דכולה בחד גונא משום דאזיל ומודה הוא. והרמב"ם ג"כ כתב וכו´ עכ"ל וא"כ מוכח שאיסור לא ישמע על פיך. שייך אף באופן שאין בו משום לפ"ע. שהם ב´ דברים נפרדים. ואם ישראל גורם שעכו"ם מזכיר שם אלילו עבר על לימ"פ. אף שבלאו הכי היה ג"כ נשמע דמכל מקום עכשיו נשמע על פיך )עיין ט"ז י"ד קמ"ח סוף ס"ק ג´( ולפי האמור ישראל המדפיס או מוכר לעכו"ם ספר עג"ל גורם שיקרא בו ויזכיר שם אלילו ועובר משום ליע"פ ויש לדקדק איך כתבו גדולי הפוסקים אשר זכרתי לעיל שמותר למכור לעכו"ם ספר עג"ל ומחרוזית של קשרים ובגדי כומרים אע"ג שמשברים ומרננים בהם לע"ז הואיל דאיכא לכומרים אחריני. אמת הדבר שלא יעבור אז ישראל על לפ"ע. מ"מ על ליפ"ע עובר: לכן לדעתי יש לחלק בין מה שאמרינן בש"ס משום הרוחה. שילך ויודה לעכו"ם. וישראל עובר על ליע"פ. ובין הדבר להדפיס או למכור לו ספר עג"ל ובגדי כומרים וכדומה שיקרא בהן ויזכיר שם אלילו. שאין שניהם מסוג א´. כי האחד מסוג הסיבה והשני מסוג מסייעו: וכונתי מה שאמרו שאסור לשול"ת עם העכו"ם משום הרוחה וילך ויודה. באמת ישראל הוא אז המסבב הסיבה ההיא שיזכור אלילו ובודאי אם לא היה נושא ונותן עמו ולא היה מרויח ולא היה שמח. ודאי לא יודה ולא יזכיר אלילו. וא"כ ישראל הוא הסיבה שיזכיר ועובר על ליע"פ באין ספק. מה שאין כן אם ידפיס או ימכור לו ספר עג"ל וכדומה אשר בהם יזכיר שם אלילו. לא ישראל הוא הסיבה להזכיר. כי לא יזכיר אלילו משום הקנין ההוא. כ"א לעת מצוא שעכו"ם רצה להזכיר שם אלילו לשברו ולקללו. אז יקרא בספרים ובבגדים אלה וישראל דוקא מסייעו בזה. כי לולי לא היה ספר זה בידו לא יוכל להזכיר אילו וא"כ הוא מסייעו. ולא המסבב הסיבה. ואיסור לישע"פ )וכן כתב הר"ן ליע"פ. לא ישמע בגרם שלך ע"כ( הכונה בסיבתך דוקא ובאופן הזה ודאי הישראל לא עבר על לאו זה. כי לא הסיבה הוא. כ"א המסייעו דוקא. למה הדבר דומה לעכו"ם שנחר גרונו ולא יוכל לדבר ולהשמיע קולו. שאסור לישראל לעשות לו רפואה שנשמע קולו. מטעם לישע"פ פן ואולי למחר או לאחר זמן ילך לבית אלילו ויקרא לפסלו ויזכיר שמו. ורופא ההוא גורם לו כן: כי לולא שעשה לו רפואה לא נשמע קולו. וא"כ יעבור עכשיו על לאו "לא ישמע על פיך". הס מלהזכיר! כי לא רפואתו היא סיבת הדבר שיזכיר אלילו. כ"א ביום אידו או בעת מן העתים אשר יעלה על לבו לקלל אלהיו מאיזהו סיבה שהיתה לו. אז יזכיר שם אלילו בסיוע הישראל הרופא. וא"כ הישראל אינו הסיבה כ"א מסייעו שיזכיר אלילו. וכבר כתבתי לעיל בשם הב"ח במסייע בדברים אלה נאמר מסייע אין בו ממש. וא"כ אמת ונכון הדבר מש"כ הפוסקים אשר זכרתי לעיל אם לא שייך איסור לפ"ע מותר למכור להם עג"ל ובגדים וכו´. כי ודאי לא שייך בדברים כאלה האיסור של ליע"פ. כי הישראל אינו הסיבה סיבת הזכרת שם אליל. כ"א מסייעו בדבר דוקא. והבן. כי נכון הוא: וזה שאמרינן במסכת סנהדרין דף ס"ג ע"ב אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעכו"ם שלו והתורה אמרה לע יע"פ ע"כ. בעשות ישראל שותפות עם העכו"ם ודאי ישראל סיבת הזכרה. ודומה למה שאמרנו בש"ס משום הרוחה. שאם לא היה עושה עמו שותפות לא בא למידה זאת. לכלל שבועה. וא"כ ןדאי עובר ישראל על ליע"פ: ועם כל זה כתב הר"ן סוף פרק קמא דמסכ´ ע"ז שותפות עם הגוי לא איסורא ממש קאמר. דהא לא מיתסר אפי´ מדרבנן. דמשום ל"ע ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא ועוד דאיפשר שאין בני נח מוזהרים שלא לידוא ולא לקיים בשם ע"ז וקרא דלא יע"פ נמי לא אתי להכי כלל אלא לישראל גופי´ מזהר רחמנא אבל כי האי גונא אפי´ בדרבנן לא מיחסר כיון שאין ישראל משביעו בע"ז אלא הגוי הוא שנשבע מאליו על ידי שנתחייב לו שבועה לישראל. ומשום דלא מיתסר אלאל ממיד´ חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לו וכו´ עכ"ל)ועין ברא"ש במסכת סנהדרין שם. והביא הרמ"א בא"ח סי´ קנ"ו( ומאחר שאפילו בשותפות. שישראל סיבת הזכר שם אלילו. אינו אלא מידת חסידות. וק"ו וכ"ש להמציא לעכו"ם ספרי עג"ל ובגדי כומרים שאינו הסיבה כ"א מסייעו בדבר בזכרו שם אלילו. שאין איסור בדבר. ובודאי שכרו מותר: הנה יוצא לנו מכל הדברים האלה. בין שאמרינן הטעם שאסור לשו"ת עם העכו"ם ביום אידו הוא משום דאזיל ומודה וישראל עובר על ליפ"ע. בין משום שעובר על לפ"ע. בנידן דידן הנזכר. אין כח לאסור ע"פ הדין לישראל לעסוק במלאכת הדפוס הנז´ שאין מקום לשני איסורין אלה. ומה שנזכר בי"ד סוף סי´ קל"ט שאין לקשור ספרי עכו"ם וגם יש מחמירין למכור להם קלפים ודיו ויעים ע"ש. כבר השיב מהרא"י בפסקיו וכתביו )סימן קי"ב( שהוא חומרא בעלמא. וכן מסיים הרמ"א בברכה והמונע מצליח. והמחמיר תע"ב: ועוד כנראה שכל הדברים אמורים באופן שהוא כבתרי ענ"ה. שלא נמצאים דברים אלה כ"א אצל ישראל. ואינו דומה לנידן דידן שאם היהודי לא יעשה מלאכתו שם. ימצאו עכו"ם הרבה במקומו. וא"כ הדבר אינו נכון לעשות כן כ"א ממידת חסידות דוקא )א(: )א( וחכם א´ הקשה לי איך נתיר לפועל לעסוק בהדפס´ ספרי עג"ל הלא אמרינן בש"ס ע"ז בפ´ השוכר. וכן הביא מר"ן ב"י י"ד סוף סי´ קל"ב. וכן בס´ קל"ג ס"ו. מאחר שישראל רוצה בקיומו אסור. והפועל ההוא ודאי רוצה בשעת מלאכתו בקיום מעשה ידיו ואיך מותר לעבוד שם: והשיבתי לו כשגגה היוצא מהשליט קושיא זו. כי דין זה שאסור לישראל ברוצה בקיומו. הוא דוקא בע"ז ויין נסך ממש. שהוא תקרובת ע"ז שהיא אסורה מן התורה מטעם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" כמו שהבאתי לעיל בגדר ב´. אכן ספרי עג"ל אינן בכלל ע"ז וי"נ ממש ולא בכלל ע"ז או תקרובותיה. כ"א בכלל תשמישי ע"ז כמו עצים לע"ז. ועדיין לא נעשה בהם איסור ובודאי מותרים בהנאה בהם. מטעם "ולא ידבק". כ"א שאסור לישראל למכור או להמציא להם תשמישי´ אלה מטעם "לפני עור לא תתן מכשול". או שילך ויודה וכו´. אף שרוצה ישראל בקיומו עד שמכרו או עשהו לגוי מותר. כי הגוף ההוא אינו דבר איסור. כ"א לאחר זמן יעשה בו דבר אסור. וישראל גורם לו כן. ובאופן שלא שייך "לפני עור" או לא ישמע ע"פ. ודאי מותר לישראל להנות בתשמי´ אלה. אף שרוצה בקיומם. כי אין ספק אם ישראל מוכר בהמה לגוי. ודאי רוצה בקיומה שלא תמות ולא תפסול עד שיקבל ערך עספה מיד הגוי. ועם כל זה אם האופן שאין בו איסור "לפני עור" )שיש לגוי גם כן בהמות ולא צריך לזה של יהודי דוקא( מותר למכרו אף שרוצה בקיומו: וכבר כתבתי פעמים ושלוש בראיות ברורות שאין ספרי פסולים בכלל ע"ז ותקרובותי´ כ"א בכלל תשמישי ע"ז. ובודאי שלא שייך בהן איסור רוצה בקיומו. וזה פשוט מאוד וכן הביא מוהר"ם י"ד סוף סי´ קל"ב שדוקא ביין נסך ממש שנסכו לאליליהם שייך איסור רוצה בקיומו אכן בסתם יין )ר"ל י"נ בזמן הזה( לא שייך איסור זה לישראל והוא שאמרתי שדוקא בתקרובות ע"ז ממש שאסור מן התורה מטעם "ולא ידבק". ישראל מצווה שלא יבקש במציאותו ובקיומו כ"א שישתדל להעביר גלולים מן הארץ. מה שאין כן סתם יין שאינו בכלל תקרובת ע"ז מותר לומר המתן לי עד שאביא לך. וכן הדבר בתשמישי ע"ז שלא שמשו עדיין לע"ז כמו עצים לע"ז והם ספרי עג"ל ודאי לא שייך בהן שאסור לישראל לרצות בקיומם. וזה אמת וברור ונכון: עד כאן דברתי מעצם הדין. שהראיתי בראיות ברורות שע"פ הדין אין כח ביד המורה לאסור לעסוק במלאכה בדי"ר ההיא: ועתה אדבר ע"פ המוסר היושר ולפנים משורת הדין הלא כדי בזיון וקצף הוא להשמע בחו"ל שאיש הישראלי בעיר הקדש ירושלים תובב"א יקרב אל בית תפילת אומה היונית. צוררי דת ועם ישראל. לעבוד שם עבודה זרה. זרה היא בעיני כל מבין. ובפרט שהאיש העובד ההוא מקבל חלוקתו מהכולל ככל ת"ח. אשר תכליתה להחזיק ידי עוסקי תורה ויראי השמים יושבי הארץ אשר ה´ דרשה. ואם לא מספקת היא לו לצרכיו ולהוצאותיו. הלא טוב לו לאכול פת חרבה ושלוה בה מלהיות ולעבוד בבית מלא זבחי ריב. ירב בעל. הלא בלא זה יצטרך לבריות. ומקורב אל הנידה. קופה של צדקה. הוא. ומה לו עוד לעבוד עבודה שהיא זרה: לכן דעתי שאין נכון כלל ועיקר לעבוד עוד שם. אף שע"פ הדין אין בזה עון אשר חטא. אולם מאחר שנמכר ונשתעבד לאנשים ההמה. כי כבר לקח מהם במוקדם שכר פעולתו כמעט על משך חצי שנה. ואם לא יעבוד עוד שם. ואין לאל ידו להחזיר ולשלם להם כעת ערך כספם. כמעט חשש סכנה בדבר )יותר ויותר מאיבה(. לכן התרתי לו לעסוק שם דוקא עד שנשלם חובו שכר פעולתו אשר קבל במוקדם. שהוא ע"פ דבורו עד ר"ח ניסן הבע"ל. וכשהוא נקי מהחוב הזה. לא יקרב עוד לפתח בית די"ר ההוא לעבוד עוד שם. ויעשה מלאכתו קשור ספרים. ספרי קדש המותרים ולא ס"פ. בביתו. בהיתר ולא באיסור. )אף באיסור המדומה( ועתה באתי כמתנצל על הדבר מה שאמרו חכז"ל חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר. אסר אין חבירו רשאי להתי´. כבר הביאו הפוסקים אופנים שמותר לעשות כן )עין תוספות ע"ז דף ז´ ע"א(. וחוץ מזה אתנצל שאמרו חכז"ל הנשאל לחכם וטימא וכו´. ודאי בזמן שיבא איש לשאול ולדרוש את פי החכם על דבר מה. יודיע לו אופן בתוך אופן כל אופני השאלה והדרשה ההיא. ועל פי הדברים האלה ידין החכם ויכריע בדעתו להגיע אל מרכז האמת ולא יוציא משפט מעוקל. מה שאין כן בחנם שגוזר ואומר טרם שמעו לדעת כל אופני השאלה ההיא. כ"א שמע קצת ע"י איש שלישי. לישנא תלתאי. וע"פ דברים אלה הוציא משפט. חלילה לומר שבאופן זה אסרו חכז"ל לחכם אחר אשר חקר ודרש היטב במשפט ההוא ולהתיר מה שאוסר הראשון: ואסיים בדבר טוב. בדין זכות הרבים. לא במרד ובמעל ח"ו האנשים העניים פה עיה"ק עושים דבר אשר לא כן. כי עניות לא הניחה מידה טובה לישראל. תרומת אחיהם יושבי הגולה לא מספקת להם להחיות נפשםם ונפש בני ביתם האומללות וכל זה בחרו מעוני. ואין אדם נתפס על צערו. ואין לנו כ"א להשען על אבינו שבשמים שירים קרן ישראל שלא יצטרכו לכך. אמן: פה עה"ק ירושלים תובב"א היום יום ב´ ג´ דחנוכה תרח"י לפ"ק הקטן יהוסף שווארץ: |
 |
עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
 |
 |