 |
דברי יוסף תשובות מירושלים מהדורה שנדפסה על ידי המחבר בשנת ה'תרכ"ב בירושלים הרב יהוסף שווארץ |
 |
איש אחד לו לב רך וטוב ונותן צדקה בשמחה ואיש אחר לב רע קשה כברזל ואכזר ועכ"ז כובש יצרו ונותן צדקה איזהו גדול  |
| שאלה ל"ד. ב´ אנשים. לאחד לב יודע. לב טוב והוא בעל מדת החסד והרחמים. מטבעו ומנעוריו. ויטיב לזולתו ולכל מי שיבקש וצריך רחמים. ובשמחה ובטוב לבב. והוא לו לתענוג להטיב לרחם ולחסד. ולשני כל מדות טובות אלה רחוקות עד מאוד. לו לב ברזל. ואכזרי. ורע בעיניו לתת מלחמו לדל. ועם כל זה מושל ברוחו כובש יצרו ומרבה להטיב כמו הראשון. כ"א הראשון פועל אמת וצדק בלתי מלחמת היצר. בשמחה ובתענוג. והשני אף שעושה טוב. לו מתחילה מלחמה פנים ואחור עם יצרו. אכן יתגבר עליו. בכל פעם וחונן ונותן כמו הראשון: ועתה נחקור המעולה. ומי ראוי לשכר יותר זה מזה: ידוע מה שכתב המורה )הובא בפ"ו משמונה פרקים להרמב"ם( להכריע בין דעת חכז"ל שאמרו לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב. א"א לבוא על ערוה אלא איפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי ע"כ. ובין דעת הפילוסופים. שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו ונפש המעולה לא תתאוה כלל ברע: ואמר ברעות המפורסמות אצל בני האדם שהם רעות. שדעת ושכל בני האדם מסכים ומחייב שלא יעשו כמו שפיכות דמים. גניבה גזילה לאונאה וכו´ ודאי הנפש המעולה לא תתאוה אותם כלל ועיקר. אבל דברי´ שהם דוקא תורה השמעית שאין הדעת והשכל מחייבם. כמו לבישת שעטנז ומאכלות אסורים. עריות וכדומה להן. ודאי אף הנפש המעולה יתאוה בהן. אכן נשמר מלע שותן מטעם גזרת אב שבשמים היא. וזה שאמרו חכז"ל לא יא מר אדם א"א לאכול בשר בחלב. שעטנז וכו´ דוקא מצות שמעיות. חוקים שאין שכל מחייב שלא לעשותם אבל לא א"א להרג נפש. לגנוב ולגזול. אלא איפשי ומה אעשה וכו´ ודאי נפש רע הוא שאמר כן. שאוה לעשות כדברים האלה כ"א גזרת אב שבשמים מנעתו. עיין שם כי טוב הוא: היוצא מדברים אלה שהנפש המעולה והחסיד והמושלם לא יתאוה כלל למידות רעות. שהם רע בעצם. כרציחה וגניבה וגזילה וכו´ כ"א למצות שמעיות שהדעת והשכל התירם. כ"א התורה אוסרתן לנו כמו שעטנז וכו´: ובכונה זאת אמרתי לפרש לשון הש"ס במסכת נדה דף ט"ז ע"ב אר"ש ד´ דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן וכו´. הלא פשוט הדבר הזה אם הם כל כך נמאסין עד שהקב"ה שונאן ודאי ראוי הדבר שלא יאהבן האדם. ומה כונתו לומר ואניאיני אוהבן: לדעתי הכונה הם בעיני כל כך רחוקים ומאוסים. עד שלא יש לי חשק ורצון ותאוה בהם. להלחם ביצרי שלא לעשותן. והם בעיני ממיני מידות מגונות ורעות שאין לנפש המעולה חפץ ורצון בהם. ולא ממינים שיש בהמנעתן מלחמת היצר כמו שיש בהמנע ממאכלות ומביאות אסורות: ועל דרך זה נוכל לפרש כונת הירושלמי סוטה פ"ה ה"ז אברהם עשה יצר רע טוב. מה טעמא "ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכו´" אבל דוד לא היה יכול בו והרגו בלבבו מ"ט ולבי חלל בקרבי עכ"ל. הכונה שאברהם אבינו היה כל כך דבק בה´ ולבו נאמן לפניו וכח בו למשול ביצרו. עד שבמתכוין התאוה כל דברים האסורים לו כדי לכבוש יצרו ולמשול ברוחו שלא לעשותן. ומתאוה תאות יצה"ר כאלו הן מצות ה´. תאות יצר טוב. וזה שאמר עשה יצה"ר טוב. כאלו היצה"ר היה יצ"ט: בדרך משל לא נמנע את עצמו ללכת ולעמוד במקום שבקל יוכל להכשל ולהתפת´ מיצה"ר אדרבא היה הולך ועמד שם. בקום עשה. כדי לכבוש את יצרו ולמשול בו. על דרך לפום צערא אגרא. כי ידע שיוכל לסמוך על לבו שהוא נאמן וכח בו ללחם נגד יצרו. וזה "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". אכן דוד המלך לא היה במדרגה זאת. מאחר שידע שאין כח בו כל כך למשול ביצרו. התרחק את עצמו כדי שלא לבא לידי נסיון. וכל התאות שיתעוררו בלבו. תיקף ומיד כבש אותם. כי לא סמך את עצמו על כח לבבו. לכן כבש והמית תאותיו תיכף ומיד כשיבקשו להתעורר. כאלו אין לו כלל חפץ בהם וכאלו אינו מרגיש ואיני נרגש. ולבו כאבן שאינו מתאוה כלל. וזה ולבי חלל בקרבי. וק"ל: ונחקר במידת החסד והרחמים. לעשות ולגמול טוב וצדק. ודאי כל לב מבין יודע שמידת אלה מידות שכליות הן. ומידות האכזריות מאוסה ורעה היא כגניבה וגזילה וכדומה וכמו שנפש מעולה לא תאמר נפשי חשקה בגניבה ורציחה וכו´ אבל מה אעשה התורה אסרתן. ולולי כן תמלא נפשי וכפי מהן. כן לא יאמר נפשי אותה במידת אכזריות כילות וקמצניות. אכן אחנן דל דוקא מטעם שהתורה צותה לנו כן. ולולי כן לא אתן מלחמי לדל אף כי ירעב ויצעק ללחם כי זה מורה שהנפש ההיא אשר אומרת כן. אינה מעולה. ואיש ההוא אינו במעלת ובמדרגת החסידית וא"כ אין ספק שהאיש הראשון שזכרתי שפועל טוב. חסדי´ וצדקו´ בלתי מלחמת יצרו. מעולה ומשובח מהאיש השני אשר לו בתחיל´ מלחמה עד שיפעול טוב חסד ורחמים. שמורה שאין לו נפש מעולה כמו הראשון: ואף שמוכח לפי האמור שהראשון מעולה מהשני והוא מכת השלמים והחסידים. ולהשני נפש חסרה אולם לענין קבלת שכר )לפי קצור דעתנו. כי מי יעמוד בסוד ה´. "הנסתרות לה´ אלהינו"( לשני בקיום מצוה זאת. להטיב ולגמול חסד ולעשות צדקה. שכרו יותר מהראשון. כי אולי השכר אינו תלוי במדרגת ומעלת העושה. כי אם כפי מלחמתו וצערו אשר יש לכל א´ וא´ במעשה ההוא. כי לפום צערא אגר בדרך משל בן מלך נפל לבור השלג ביום השלג בעת הקור הגדול. וימהרו ב´ אנשים הבורה ויצילוהו. האחד שני למלך. שר וגבר בגוברין טבעו קר ולח. לא יצטער בקרירות. וכמעט תענוג הוא לו ע"פ מזגו טבעו וגופו. והשני אדם הדיוט חלוש ומעונה. טבעו ומזגו חם ויבש. וצינה קלה יצערו וכמעט מזקת לו. ודאי האיש השני ההדיוטי הזה ראוי לקבל שכר יותר מהראשון מן המלך. כי צער גדול ויסורים רבים היו לו בעת הצלה הזאת. וסובל היסורים אלה בבור השלג לאהבת המלך להציל בנו האהוב מה שאין כן הראשון שלא היה לו צער ויסורים מהצינה ומהקור. וכמעט לתענוג היתה לו. פן ואולי אם היה לו צער ויסורים מהצינה כמו השני לא היה מציל את בןהמלך. לכן ראוי השני לשכר גדול מהראשון אף שהראשון מעולה כי הוא קרוב למלכות וגם במזגו וטבעו הוא מעולה כי בריא אולם. יזק ואמץ. וגם מזגו קר ולח שמחזק הגוף. והשני ההדיוטי שפל הערך חלוש ומעונה גם מזגו רע ושפל כנגד הראשון. עם כל זה לענין קבול שכר יגיע לשני יותר. כן הדבר במידת החסד והרחמים. שנפש הראשון מעולה והוא מכת השלמים. מה שאין כן בשני. אכן קבלת שכר על מעשה החסד והצדקה לשני יותר: |
 |
עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
 |
 |