 |
דברי יוסף תשובות מירושלים מהדורה שנדפסה על ידי המחבר בשנת ה'תרכ"ב בירושלים הרב יהוסף שווארץ |
 |
איש א' הלך מחברון לצפת ועבר בדרכו דרך ירושלים שכם טברי' אם מחויב לברך ברכת הגומל במקומות אלו או עד שיגיע למחוז חפצו צפתה |
| שאלה נ"ח איש אחד. מעה"ק חברון תובב"א הלך ונסע לעה"ק צפת תובב"א ועבר דרך עה"ק ירושלים תובב"א ועמד שם יום או יומים, אם מחויב לברך ברכת הגומל בכל המקומות שעובר עליהם, אף שלא הגיע עדיין למחוז חפצו, ירושלים, שכם, טבריה, או לא יברך בכל הדרך כ"א עד בואו צפתה: תשובה חקירה זאת כבר הביאו הפוסקים האחרונים )עין בספר זכור לאברהם ח"א דף ו´ ע"א באות ב´ ברכת הגומל( אכן לא למצא הלכה פסוקה בזה, יש פוסקים שמברך בכל אתר ואתר, ויש פוסקים שלא יברך כ"א בהגיעו למחוז חפצו: ולפי ענ"ד נראה לי להכריע בס"ד בראיה ברורה שלא יוכל לברך כל זמן שלא הגיע למקום חפצו, במסכת מעשרות פ"ב מ"ג המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלים אוכל מהם עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך וכן בחזרה וכו´ והרוכלין המחזירין בעיירות אוכלים עד שמגיעים למקום הלינה ע"כ. והכונה המעלה פירות למקום רחוק אף שבדרך לן בכל לילה במלון בחצר ובבית. ואף שחצר קובע למעשרות עם כל זה מותר לו לאכול מן הפירות. לפי שהוא הוחזק בדרך ודעתו להוליך פירותיו למקום אחר אין זה נקרא ראיה פני הבית ולא קובעת: ולפי סברת הירושלמי אפילו אם התעכב כמה זמן כמה ימים בדרך )עין בפירוש הר"ש במשנה הנזכרת(. אולם הרוכלין המחזרין בעיירות ומוכרים בכל עיר ועיר. ואין בדעתם מקום אחד מיוחד מחוז חפצם למכרם שם. הלינה היא קובעת. אבל ביום אוכלים מהם אף שראו פני הבית: כן הדבר דומה בדומה ממש לענין ברכת הגומל שהולך מיהודא לגליל שבעו"ה כעת הדרכים בחזקת סכנה. בערך תועה במדבר שממון. שלא יברך ברכת הגומל כ"א בהגיע אל מחוז חפצו שדעתו ללכת. ואף שעומד בדרך יום או יומים לא יוכל לברך אף שכבר נעשה לו נס בכל יום ויום שעבר. לא יברך עד שיצא ממש מכל סכנת הדרך. הלא הקלו והתירו להוליך פירות: לאכול בדרך מפירות טבל. מטעם שאין קובעת בדרך כ"א במקום שלבו חפץ להוליך. וכ"ש וק"ו שלא נתיר לו לברך ברכה )כל ספק ברכות להקל( בדרך כל זמן שלא הגיע למקום תכלית נסיעתו ודרכו: ועוד איך יברך היום על נסו ויודע שמחר יגיע שנית למקום סכנה. כי לא הגיע עדיין לתכלית מבוקשו. והכרח הוא לו לשום לדרך פעמיו גם למחר ולמחרתו: למה הדבר דומה מי שהיה רח"ל חולה מסוכן ואחר ימים היקל עליו חליו ונתרפא קצת. ודאי לא יברך עדיין. כי לא ידע אם לא יחזור למחר שנית למדרגת סכנה. כי עדיין לא נתרפא בשלימות. והכרח לו להמתין מלברך עד שנתרפא ממש. וחזר לבריאותו כמאז וכמקדם. כן הדבר שלא יברך ברכת הגומל עד שהגיע למחוז חפצו ויצא בשלימות מהסכנה. אולם הסוחרים והתגרים שמסבבים בסחורותיהם במחוז הפלחין בכפריהם ובחצרותיהם שהוא מקום סכנה מאוד. ואין להם תכלית מקום שישימו בדרך פעמיהם. אלה מחוייבים לברך בה"ג בכל יום ויום. במקום לינה שיצאו מסכנת הדרך יום ההוא. ואף שיודע שמחר ילך ג"כ במקוה סכנה. אכן היא נסיעה אחרת ודרך אחר. פן ואולי ינחם בלבו להתעכב פה זמן רב ולא יסע עוד. הלא אין לו תכלית מקום בדרכו ואינו דומה לאיש ההולך מחברון לצפת ששם תכלית דרכו. ודאי לא ינחם להתעכב בדרך זמן רב )ואם באמת יעשה כן ודאי מחויב לברך שכבר נגמר נסיעתו ודרכו והגיע למחוז חפצו ויצא מהסכנה( ובודאי לא יברך כ"א בצפת אבל אלה הסוחרים והתגרים כל יום ויום נסיעה מיוחדת היא ויברכו מידי יום ביומו במקום הלינה: ולפי דעתי אף אם שבת בדרך. שנתעכב במקום אחד ביום השבת. עם כל זה לא יברך. אף ששבת קובע למעשר אף בהיליך פירות ממקום למקום כמוכח מירושלמי שם )כי אין ספק ששבת ומלח ותרומה וכו´ כולם קובעים למעשר אף למוליך פירות. כ"א חצר אין קובע לו( לענין ברכה לא יש מעלה והפרש בין לינה ובין שביתה. הרי דעתו לשום עוד לדרך פעמיו ועדיין לא יצא מחזקת סכנה עד בואו צפתה ושם יברך כנלענ"ד נכון: ובפוסק אחד מאחרונים מצאתי שמסכים לברך בכל עיר ועיר. וראייתו מלשון האלשיך בסדר צו וז"ל עוד אפשר לומר בשום לב אל אומרו בחולה ונתרפא ואומרו בחבוש ויצא. מה שלא אמר ביורדי הים ועלו וגם לא אמר בהולכי מדברות ובאו לישוב. והוא כי בחולה אין החיוב אלא כשנתרפא שהוא בהשלם הרפואה. וכן בחבוש עד שיצא. אכן בהולכי מדברות אינם בהגיעם אל מחוז חפצם. כ"א גם אם באמצע הדרך פגעו בעיר ישראלית ויצאו אליה. גם שם ראוי לברך וכן ביורדי הים אם יצא לנוח באחת הערים. טרם הגיע אל מחוז חפצו. גם אז יצטרך להודות לה´. מה שאין כן בחולה ובחבוש שצריך תהיה רפואת החולה שלימה. ויציאה מהסוהר בשלמות. ועל זה הקדים מעתה ואמר ד´ צריכין להודות כלומר מה שנכללים במספר ד´ הוא בבחי´ היותם צריכים להודות. כי זה הוא הצד השוה בהם. אמנם השנים מהם אין צריכים להמתין עד בואם אל מחוז חפצם. אך השנים האחרים צריך א´ עד שיתרפא והא´ עד שיצא שהוא עד גמר תיקונם. וע"כ סמך השנים הראשונים עם היותם בשני הקצוות במקרא. והתחיל ביורדי הים למה שבהם היה מקום לטעות. כי שם נאמר "וינחם אל מחוז חפצם". והיה נראה שהוא עד מקים גמר כונתם ולימד רב כי גם כל מקום שעולים ממנו מהים. ויצאו מתוך ההפכה שהיו בו מחוז חפצם יקרא גם הוא בערך הקודם עכ"ל: לפי ענ"ד לא כתב רבינו האלשיך ולא כיון בזה לדין ולהלכה ממש. כ"א בדרך דרוש לבאר ולפרש המשך הפסוקים ולשון הש"ס. ואין מביאין ראיה ממדרש ודרוש להלכה כידוע בפוסקים: ועוד אין ראיה לומר שצריך לברך אף באמצע דרך מדקדוקי שדקדק למה לא נזכר בש"ס יורדי הים ועלו הולכי מדבריות ובאו לישוב כמו שאמר "חולה ונתרפא חבוש ויצא". כי לפי דעתי כונה אחרת בלשון הש"ס הנזכר. מן הראוי לומר ד´ צריכין להודות מי שירד לים. מי שהלך במדבר כמו שאמר מי שהיה חולה מי שהיה חבוש: אלא ודאי הש"ס מדבר משני גדרים ומינים. גדר א´ שדבר מקרה הוא. חולה. וחבוש. שאין דרך בני אדם שיהיו תמיד כן. כ"א לעתים רחוקים וידועים ודאי אלו יברכו כשיתרפא וכשיצא מבית האסורים: גדר ב´ שדבר בדרך עסקי ואומנות בני האדם. כמו שנזכר בסוף מסכת קדושין לא ילמוד את בנו גמל. ספן. )שם בסמוך הגמלין רובם כשרים. הספנין רובם חסידים. ע"ש רש"י( והם ימיהם עוסקים בעסק זה שירדו לים וילכו במדבר למרחקים וא"כ כשחזרו מדרכם ילכו וישלשו כל ימיהם כן. והיינו אומרים לא יברכו בכל פעם שיעלו מהים ויבאו לישוב. כי עוד מעט חזרו לדרכם הראשון. לכן אמר אפילו יורדי הים )הספנים( והולכי מדבריות )הגמלים( צריכין להודות. וכ"ש וק"ו איש אשר ירד פעם אחד בים והלך פעם אחד במדבר שצריך להודות כשיצא מהסכנה. פן ואולי לא ילך כל ימיו עוד בדרך ההוא: וא"כ אין הכרח לש"ס לומר יורדי הים ועלו. הולכי מדבריות ובאו לישוב. ??? שמחויבים להודות בין נסיעה לנסיעה בין דרך לדרך. ר"ל כשעלו מן הים ויבאו מן המדבר לישוב. ואחר ימים מעטים יחזרו שנית לדרכם הראשון: אדרבה אם היה אומר יורדי הים ועלו הולכי מדברות ובאו לישוב הייתי אומר שהכונה בסוף ימיהם כשחזרו מדרכם בפעם האחרון ולא ירדו ולא ילכו עוד כל ימי חייהם בדרך הסכנה ההוא אז יברכו על מה שעבר. אבל לא יברכו כלל כשדעתם לרדת וללכת עוד. לכן אמר יורדי הים והולכי מדברות סתם.ר"ל במה שהם מכונים בשם יורדי הים והולכי מדברות. והוא רוב ימיהם. שירדו ויעלו ילכו ויבאו. ובודאי יברכו בעת שיעלו ויבאו. אף שדעתם שלמחר ירדו וילכו עוד. וא"כ אין שום הכרח וראיה מלשון הש"ס הנזכר שהם מחויבים לברך אף באמצע הדרך: ועוד איך יברך באמצע הדרך והוא יודע שלא יצא עדיין מהסכנה בנסיעה ההיא ובדרך ההוא: וכמעט בכלל נתת דבריך לשיעורין הוא. אם בדרך משל ועדה אחד הולכת במדבר נאמר שמחויבת לברך בכל הדרך על כל פרסה ופרסה על הנס והצלחה שעבר. למה דוקא אם באמצע הדרך פגעו בעיר ישראל ויצאו אלי´ שמחויבים לברך. למה לא בכל הדרך בשיעוא חיוב ברכת הגומל דהיינו פרסה אחד. אלא ודאי לדינא )ובפרט ספק ברכות להקל( לא יברך עד שיצא מהסכנה לחלוטין ממש. ולא באמצע הדרך. לכן לא יברך העולה מחברון לגליל לצפת תובב"א לא בירושלים ולא בשכם כ"א עד שיגיע למחוז חפצו צפת תובב"א כן נראה לי בס"ד להלכה ולמעשה: |
 |
עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
 |
 |